Weird little creatures

They are weird little creatures" "

כך אחות טיפת חלב שהגיעה אלינו הביתה לביקורת שגרתית כשבועיים לאחר הלידה תיארה תינוקות.

כן, זו אותה אחת שההורים של הדסי חשבו שהיא עובדת סוציאלית שנשלחה על-ידי הרשויות להחרים להם את הנכד. "בישראל לא היו עושים לכם את זה".

טוב האמת שבהתחלה לא כל-כך הבנו מה מוזר ביצור קטן שצועק עליך כל שלוש שעות למשך שלוש שעות, אבל השבועות האחרונים בהחלט הבהירו את דבריה. להלן חלק מחווית ההורות בחודשיים הראשונים.

אמש ב-0:00 קווו-קווו-רי-קוו!!! קווו-קווו-רי-קוו!!

השעון המעורר המעצבן של הדסי בווליום מקסימלי צורח בחדר השינה, מקפיץ אותי מהמיטה במהירות ומעלה לי שני בייגלה סלמון שניסו להתעכל בקיבתי מזה שעתיים חזרה לאזור הגרון. אני בולע רוק מנסה להחזיר דברים למקומם, רואה את אלונצ'יק במוזס-באסקט שלו ער לחלוטין עם חיוך על השפתיים – "מה כיוונת שעון בשבילי? באמת לא היית צריך..." הלשון שלו כבר עושה תנועות עגולות מחוץ לפה כמו אומרת-

"בקבוק-ציצי-בקבוק-ציצי-בקבוק-ציצי-בקבוק-ציצי, רק תביאו משהו לפני שאני מתחיל לצרוח לכם פה  ולעשות בושות."

מבט חצי ימינה מגלה את הדסי מתעוררת לאיטה ומזכיר לי שלפני שעתיים חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לכוון שעון לשתיים עשרה, לתת לאלונצ'יק אנטיביוטיקה וארוחת לילה אחרי שנמדוד לו חום (הצטנן המסכן וקיבל נזלת וכו'). מישהי משום מה עדיין לוקחת אותי ברצינות.

אני מעודד את עצמי בראש, "אוקיי, שתיי דקות והחלק שלך יסתיים, רק להחזיק לחמוד את הרגליים, הדסי תמדוד לו חום, הוא יתעצבן, היא תרגע ואתה תחזור לישון! ארוחת לילה, גרעפס ולהרדים אותו זה כבר בעיה שלה לחלוטין, אין רגשות אשם, עוד חמש שעות אתה קם לעבודה ואתה צריך להיות בפוקוס".

אני מרים את אלונצ'יק הוא עדיין שקט, השקט שלפני הסערה. אני מניח אותו בפינת ההחתלה ומתחיל להפשיט אותו משלוש שכבות הבגדים. במיומנות של הצוות הטכני של שומאכר, הדסי כבר מווזלנת מדחום. עוד רגע ונמדוד לו חום, ננצל ממש את שניות האחרונות של העפיצות שלו, זה קל ממש כמו לגנוב סוכריה מתינוק. אני מוריד את החיתול ושומע רעש מפתיע של נאד קטן. אוקיי זה היה ללא ספק "יוסוף" קטן ובלתי מזיק, אין צורך להיכנס לפאניקה זה נובע משינוי התנוחות שעשיתי לו בין חדר השינה המוזס ופינת ההחתלה, זה לא מעיד על כלום, נמשיך לפי תוכנית.

אני עושה להדסי את המבט של "go for it הכל בסדר, הכל בשליטה".

הדסי מחזירה לי מבט של- "אני הרוגה מעייפות העיניים שלי חצי עצומות, עוד שניה אתה בורח לישון חזרה משאיר אותי עם הצרחן הקטן, אז עזוב אותי באמש'ך" 

והנה המדחום נטחב למקום המוצנע.

אחרי ה"יוסוף" מגיע תורו של "איברהים". בעוד המדחום בפנים אלוני מפריח נאד שלא היה מבייש נהג משאית אחרי אינגליש ברייקפסט. בעוד אני מתרשם מהיכולות הצפונות בחמודון הקטן, הדסי צועקת "שיט"!

לא יכולתי לנסח זאת מדוייק יותר, אלוני כבר יורה עכשיו לכל הכיוונים. הדסי חוטפת, פינת ההחתלה חוטפת, השטיח, הקיר הסמוך, פח החיתולים הכל מתנמר לי (מלשון נמר) לנגד העיניים. שיט!!! עכשיו תורי, אלוני מתחיל לצרוח ואני מקלל תוך שאני משתדל לא לערב הורים... גם הלילה לא ישנים כאן.

Did I do that?!

סינדרום התינוק הגונח

4:00 לפנות בוקר רעש של גניחות. לא, לא מה שאתם חושבים.

אנחנו מתעוררים הזויים ומופתעים מסתכלים לשמאלנו למוזס באסקט אלוני גונח!

אני אומר להדסי תוך כדי חצי שינה "אני חושב שהתינוק יולד!" הדסי שכבר מורגלת בדברים סרי טעם שאני אומר תוך כדי שינה וגם כשאני ער, מתעלמת בהפגנתיות וגולשת החוצה מהמיטה לגלישה מהירה באינטרנט.

היא חוזרת מקץ דקה- 

"זה נקרא Grunting Baby Syndrome זה נורמאלי, זה יימשך כמה שעות שהוא יחרבן."

מה נורמאלי בזה? אני חושב לעצמי, התעטשות זה נורמאלי, לפלוט זה נורמאלי. מה נורמאלי בזה שהתינוק שלי גונח?!?  

במקרים כאלו הפתרון המהיר על מנת להירגע הוא לעבור "להורות השוואתית מגששת". לברי המזל בינינו שטרם התנסו בהפעלת השיטה, ארגיע מיד ואסביר, שהורות השוואתית מגששת היא מאוד פשוטה להפעלה, פשוט מתקשרים להורים טריים אחרים ואגב התעניינות במר גורלם, משחילים לשיחה את הסוגיה המטרידה. כאן התקווה היא לקבל תגובה חיובית, קרי "זה בסדר זה קורה גם אצלנו". אם התגובה היא אכן חיובית, אפשר לדחות את שיחת הטלפון לסופר נני או לפרופ' קראסו בעוד כמה שנים, בינתיים זה נורמאלי...

ד"ר ג'קל ומיסטר הייד

יש כנראה שני אלונים, הם מתחלפים ביניהם מיד כשאני הולך לעבודה. יש את האלון שאני מכיר שהוא תינוק די נורמאלי (ככל שההורים שלו נורמאלים) כרגע הוא עסוק בללמוד להרים את החזה שלו מעל השמיכה כששמים אותו על הבטן, ומנסה להשתלט על הידיים של עצמו ולהבין איך מורטים לאבא שערות מהחזה ולמה זה טוב ציפורניים ומה אפשר לשרוט איתם.

ויש את האלון השני. עליו רק שמעתי בינתיים בשיחות טלפון די בהולות בסגנון "הוא בוכה בלי הפסקה כבר חמש שעות". "הוא מקיא בטירוף!" או לחלופין – "יש לך ילד גאון הוא מתהפך פה מהבטן לגב כמו בלונה-פארק".  

האמת, אני מאמין לכל מילה. קלטתי את התינוק שלי. הוא משחק אותה תינוק קטן וחמוד שהוא לידי אבל איך שאני יוצא מהבית הוא משתלט על הטלויזיה, נכנס לאמזון ומזמין לעצמו מוצצים, נכנס לחשבון הבנק במחשב ונותן הוראות קניה ומכירה של ניירות ערך. כשהוא פוחד שייתקשרו מהבנק ויבקשו לדבר עם אבא הוא מייד מתחזה לחולה, מקיא שלוש פעמים ולא מוכן לרדת מהידיים של אמא. אכן, מי שחושב "שחופשת לידה" יכולה לגרום קצת לאיבוד פרופורציות חי בסרט.

דיאטה משותפת –

אחרי תקופה ממושכת בה בטן עגולה ויפה היתה מקור לגאווה בביתנו, נגמר ההריון ומתחיל מוצאי ההריון.

הדבר המדהים הוא שבתקופת ההריון העלתי יותר משקל מהדסי (ארור ממציא ה-M&M's).

זה מכבר קראתי את מאמרו המעולה של אורן הוברמן בכלכליסט על מדוע רוב הדיאטות נכשלות.

ובכן, כמי שאוהב ללמוד מניסיונם של אחרים וגם לאכול טוב, קסם בעיני הרעיון שרישום כל דבר שאני מכניס לפה נחשב (על פי מחקרים) לכלי יעיל בדיאטה. בחריצות התחלתי ברישום- 

יום ראשון – 1. מעדן יוגורט שוקולד; 2. טוסט עם גבינת צ'דר; 3. "חטיף בריאות" (משהו מדגנים); 4. חריץ פשטידה; 5. מנה של טורטוליני עם ריקוטה ותרד ברוטב כתום; 6. שתי חתיכות שניצל;7. שני קלחי תירס; 8. קערת מוזלי עם בננה תפוח וכפית סוכר; 9. שני בסקוויטים וכוס קפה.

הדסי נכנסת לחדר – "אתה עושה רשימת קניות שבועית לטסקו – מצויין! אזלו לאלוני החיתולים תרשום".

אני מביט ברשימה בייאוש – מתי מגיע שהשלב שהרישום יוצר רגשות אשם וגורם להפחית מהכמויות??  

המסקנה מחקר שעשיתי מראה שאוכל זה טעים ולרזות זה קשה.

לסיום – נאחל לכולכם שנת שלום בריאות והצלחה. שנת חברות ואהבה לכולם.

נשיקות מאיתנו. 

The Best Tree in the Forest

יום ראשון או שני (אני לא בטוח זה היה לפנות בוקר והשעות התערבבו לי). אלון בוכה בלי הפסקה כבר כמה שעות, אמא שלו סגורה בנוחיות מנסה להעביר את טראומת הלידה. עכשיו זה רק אני ואתה, קרב מוחות, או יותר נכון קרב מוח, כי הבכי שלך פירמט לי את ההארדיסק לגמרי ואני כבר לא זוכר איך קוראים לי? מי אתה? למה אתה תולש לי שערות מהחזה? והבכי הלא נפסק הזה, מה אתה רוצה? מה עשיתי לך? אם לא תפסיק, אני נשבע, אני אנצל את המומנטום ואעשה לך ברית לבד!

אוקיי, איומים לא עובדים פה. בוא נשנה גישה – בוא אלוני, אבא יספר לך פסק דין ממש ממש משעמם עד שתיפול מהרגליים ותישן. טוב, מה הכי משעמם – דיני מיסים! רוצה לשמוע על "הלכת חוות השומרים"? את אמא שלך זה מרדים נהדר כל פעם מחדש! טוב, טוב, לא צריך לצעוק, בוא אני אראה לך את הבית (שוב). זה חדר השינה כאן אמורים לישון... אתה בוכה? אוקיי, לא בכפייה, נישן כשתחליט. בוא נראה את שאר הבית, תראה איזה מעניין!

זה הסלון חמודי, כאן בימים טובים במקום הבכי שלך, אפשר לשבת ולשמוע את השכן ה"white trash" שלנו מלמטה מקלל את הכלב שלו במילים שאני לא אחזור עליהם באזניך עד שתהיה בן 13. זה לא מרגיע אותך? 

אוקיי, בוא נחפש פה עמדה שאפשר לשים עליה את שתי הרגליים בלי שהרצפה תחרוק ולנדד אותך על הידיים קצת כאילו אנחנו חובצים פה חמאה. מאז שאתה פה בבית, (כבר 24 שעות) אני הספקתי למפות את כל הנקודות החורקות בבית! די, אלוני, זה לא כזה עצוב הבית חורק, לא נורא. בוא נפתח טלויזיה נראה מה רואים?

אויש אולימפיאדה, איזה מעניין! שחיה צורנית השלב המוקדם ממש מרתק. תראה אלוני, איזה דרמה סווטלנה ואיבנובה מאייזרביג'אן יודעות להצדיע עם הרגל ולהתברג למים תוך כדי שהן מחטטות אחת לשניה עם הזרת של הרגל באף והכול בסינכרון מושלם! כן, אתה צודק בלי הפרשנות של הרוסיה מהערוץ הראשון זה ממש, ממש ממש משעמם.

חמוד, כואב לי הראש (איפה הדסי לעזאזל?! בואי להציל אותי כבר). טוב, בוא נכבה את הטלויזיה מה יש עוד בסלון? לא הרבה. יש פה את שולחן הכתיבה של אבא, שהפך להיות פינת החתלה מדוגמת ערוכה לכל תרחיש. בוא נחתל אותך, אבא יראה לך כמה תרגילים שהוא למד בקורס ההכנה ללידה.

"אתה שוכב?" (שאלה טיפשית, מה אתה עוד יכול לעשות בימים אלו?) אוקיי, נתחיל מלהוריד לך את השלוש שכבות בגדים שאמא שמה עליך במקצועיות רבה. אוקיי אלוני, לא צריך לצרוח כל-כך חזק ולהלשין עליי לאמא. אז הורדתי לך את החולצה ותקעתי לך את הבד בפה ושאר החולצה מלופפת לך על העורף ואתה נראה כמו עציר פלסטיני, אבל זה לא בכוונה, באוברול שמתחת אני אהיה הרבה יותר טוב (ברוך בורא כפתורי התיקתק!). אוקיי, תצעק קצת זה טוב, תוציא אגרסיות, עברת הרבה בימים האחרונים תפרוק קצת...

מה לעזאזל עשית פה בחיתול?!! זה נראה כמו משחת פיסטוק וקצת גריז שחור. מה אכלת שם בבטן? תחנת סונול?!

בסדר בסדר, אל תצעק, אני מחליף את היצירה שלך, שנראית בעין לא מקצועית כמו "שמן על בד, אלון 2012" בחיתול חדש, טוב? כן... אבא לא מצחיק וזה גורם לך לבכות? יהיה בסדר, חכה שתגיע לגיל 12 כמה פאדיחות אני אעשה לך...

אוקיי. יש חיתול חדש! כמעט קל מידי! (הפוגה בבכי) ידעתי שתאהב חיתול חדש. שנייה, מה זה המבט המרוכז הזה? מה אתה זומם? (ברקע קולות פצפוץ חרישיים). לא! אלוני, יא קאקר קטן! למה תמיד אותו תרגיל? למה לחכות לחיתול חדש בשביל עבודות "סולל בונה כבישים" רציניות, מאיפה כל האספלט הזה יוצא ממך?!

בוא נתחיל מהתחלה. לא, מהתחלה לא אומר שנתחיל שוב לבכות! מילא תבכה, אבל תנשום, איזה אדום אתה! תרגע! זה לא כואב!

עוד שניה אבא קופץ מהחלון! לא, לא, אל תדאג, אבא לא רציני, וגם כולה קומה שניה, אני רק אשבור פיקה במקרה הטוב, אני כאן כדי להישאר ולהתמודד אבא לא נשבר!

בסדר, בזמן שאנחנו מחליפים (שוב) בוא אני אספר לך סיפור, את השם שלך קיבלת על שם אחת מדמויות הקולנוע החביבות עליי ממבצע סבתא, יש לך מזל, יכולתי לקרוא לך סרג'יו קונסטנזה או עזריאל, אבל אם בקולנוע עסקינן בוא נזכר רגע מה אמרה אורנית "מאהבה קולומביאנית" למילי אביטל לגבי מה זה אבא –

"אבא זה כמו אמא, רק שמקשיבים לו".

אז תקשיב לי טוב, תשתוק דקה, תנסה, תראה איזה כיף יהיה.

קשוח אתה, מה? כלום לא שובר אותך? אין בעיה בוא נמשיך עם הסיור בבית.

זה המטבח, לידו יש את דלת היציאה מהבית, אני מקווה שאמא לא ברחה מהחלון של השירותים בינתיים, המטבח! כאן הכל קורה! בוא תראה איזה מעניין, מגירות, דלתות, וויסקי! שאם לא תשתוק אני אשים לך בבקבוק ואז נראה מי צועק. מיצינו מה? מטבח זה משעמם בלילה. פה יש דלת סגורה מאחוריה יש את אמא (אני מקווה) ומאחורי הדלת הסגורה שליד, ישנים סבא וסבתא. הם ישנים כל כך חזק שבבוקר הם יגידו "איזה מלאך אתה! לא שמענו אותו כל הלילה!" זה נורא מעניין אלוני, כי זה תמצית קשר הדורות (או כשל הדורות), עוד כמה שנים שלך יהיו ילדים, הם יהיו הנכדים שלי ואני אוכל להגיד לך את אותם הדברים בדיוק! אז תצעק קצת, לא נורא, רק תנשום אתה שוב אדום!

חזרנו שוב לחדר השינה. אמרו לא להיכנס איתך למיטה כי אם אני ארדם אתה תיפול לי מהידיים, אבל איך אני ארדם?! הצרחות שלך זה כמו בריתה של תימנים עם הופעה של ישי לוי באולם באזור התעשיה סגולה בלי אקוסטיקה בכלל! (לא, סליחה, אלוני אבא הבטיח להפסיק עם הדעות הקדומות עד שתהיה בן 16 ותוכל לשפוט בעצמך), תמחק את ההערה האחרונה שלי. בא נעשה צעד תימני מגניב ונשיר "אבא שמעון" עד למיטה.

נשב קצת. מה מתאים לך פוזת "אני רוצה לינוק" או פוזת "בא לי גרעפס"? בוא ננסה. אוקיי, אלוני אי-אפשר לינוק מאבא, זה באמת זמן טוב שהוא ירשם שוב לחדר כושר ויפחית בהיקפים. לא, לא צריך לצעוק עוד מעט אמא תביא לך ציצי וכולנו נרגע.

טוב אני אשים אותך על הכתף, ככה יהיה לך מול הפנים קיר לבן ומשעמם ואתה תשתתק.

אה! עבד כמו קסם איזה שקט! כמה צעקנו אה? בוא נחכה עוד דקה נהיה בטוחים שאתה ישן ונשים אותך בעריסה.

הנה רגע האמת שלנו, בוא נניח אותך בעריסה, בעדינות, כאילו אתה נוצה קטנה ואתה לא תתעורר בכלל!

טאצ' דאון, the eagle was landed!!  איזה שלווה. עכשיו בוא נכסה אותך.

שניה, למה את ישן על הגב והידיים שלך מתוחות קדימה למעלה בניגוד לכללי הגרביטציה???

אתה נושם נכון? מה גרם לך לשתוק מלכתחילה? אתה נושם, כן? אני מצמיד את האוזן שלי לאף שלך אבל אני לא שומע כלום, עדיין יש לי צלצולים באוזניים מהצרחות שלך בשעתיים האחרונות.

שיט! אני חושב שהרגתי את התינוק! אלוני אתה שומע? תגיד "כן"!

לקרוא להדסי? מה אני אספר לה? אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מלתקוע לך אצבע במצח, אולי זה יכול לעזור...

טינג! מצמצת? זה היה רפלקס? או אולי תזוזה כתוצאה של האצבע שתקעתי לך במצח? עוד אחד - 

טינג! 

אלון פותח עין אחת, אחר כך עין שניה, הוא רואה את הצבע חוזר לי לפנים, ואז בכוחות מחודשים וואה!!!, ווואה!!!!, וואה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מטומטם! אבא דביל, הרדמת אותו כדי להעיר אותו אחרי שניה! חתיכת פתאט.

אמא באה! לוקחת אותך בידיים, אתה משתתק בשניה. הנה כל מה שאתה צריך נמצא כאן איתה, אתם כל-כך יפים ביחד שאם לא הייתי מסטול תחת מעייפות הייתי נשאר ער רק כדי להסתכל עליכם.

אני מובס כמו כל המשלחת הישראלית לאולימפיאדה, אני מרגיש כאילו העיקר ההשתתפות...

אלוני, אמא שלך אמרה לי להוסיף פסקה שטוב לנו וכיף, אז בוא נסכם שהיא צודקת. בפעם הראשונה בחיים אני עייף מהסיבות הנכונות, סופסוף אני לא עייף מלימודים, עבודה או שעמום יש לנו אותך וזה מה שחשוב עכשיו, העולם יחכה עד שתגדל ותהיה the best tree in the forest, a very strong and solid one!  

תינוק אולימפי - לונדון 2012

A Meeting in the Rain

אני מביט בו, מנסה לתפוס את מבטו, יש לו עיניים קטנות נפלאות וחומות, הוא כל-כך פגיע קטן ורטוב. לרגע נראה שהמבט שלו נותן בי אמון, הקולות שהוא משמיע נדמים לציוצים דקים כמו אומרים: "אני יודע שלא תפגע בי לרעה".

אני רוצה לקחת אותו אל הידיים לחמם אותו מעט, אבל אז, הסנאי הערמומי והרטוב מסתלק במהירות מהדשא הבוצי ומטפס על העץ ונעלם.

אני נשאר לבדי בדשא הרטוב של Ravenor Park תוהה איך בקשה פשוטה משיחת הטלפון שלנו מאתמול בלילה של "תוכל להביא לי מחר לחם?" הפכה להיות רשימת קניות ומטלות מגוונת שחיסלה לי את הבוקר והותירה אותי רטוב לחלוטין. אבל לפני שנחזור אל הסנאי שעזב אותי בדשא עם מבט "פראייר!!! לי יש עץ ומחילה". נסקור אירועים מרכזיים מהשבועיים האחרונים –

Italy היית או חלמתי חלום?

תחילת חודש שמיני זמן מצוין לארוז מזוודה ולטוס לאיטליה.

אני יודע מה אתם חושבים-  "מסכנה הדסי, בטח תגרור אותה למסעות לא נגמרים במדרגות הספרדיות למעלה למטה ושוב למעלה, תברבר אותה בכל הפיאצות של העיר, תתיש אותה בטיפוסים מיותרים במעלה הוותיקן ותגרור אותה לפיסטינים בטוסקנה רק כדי לגלות שגם מהגבעה הזו יש נוף יפה".

ובכן, אתם צודקים, זה בדיוק מה שקרה.

על מנת לא להלאות בסיפורי איטליה נסכם אותה בטבלה הפשוטה שלהלן-

To Do	Don't Do
לקנות כובע איטלקי מטופש	לשים פרח בכובע ולחשוב שזה מראה שרמנטי
לבקר במוזיאון הותיקן	לנסות לצלם את הקפלה הסיסטנטית בחשאי למרות שאסור.
להזמין אנטיפסטי אמיתי	לחשוב שאנטיפסטי זה רק ירקות קלויים
לשתות "בשביל שניים" בקבוק יין איכותי בטוסקנה	לשחק עם עצמך 'אמת או חובה' אחרי שהיין מחלחל היטב
להצטלם יחדיו בטיימר למזכרת באחד המקומות עם לא ה!	להגיד לאישה בחודש שמיני "מה הבעיה 10 שניות טיימר לא מספיקות לך להקיף את הבריכה ולהגיע אליי?!"

חזרנו מאיטליה במהירות כי יש בדיקת אולטראסאונד ב- Royal Free Hospital שלא הצלחנו להזיז (האנגלים לא יודעים לגלות גמישות, והדסי "מתה לראות אותה שוב").

בדיקה גורלית

בדיקות האולטראסאונד מתבצעות במרכז ההדמיה של בית החולים, חדר הקבלה הוא אולם גדול אשר במרכזו דלפק עץ מעוגל בו יושבים שלושה פקידים. הגענו בבוקר יום שישי תחילת חודש שמיני לבדיקה רגילה. נסענו שעה וחצי את המרחק הרגיל מביתנו שבפרבר ועד לבית חולים (אוטובוס, טיוב, ועוד רכבת עילית אחת) וזאת אחרי יום שלם שנמרח בשדה התעופה ליאנרדו דה וינצ'י כי לא היה מקום על הטיסה הראשונה ללונדון.

אולי בשל המותשות מהנסיעות נכנס בי "מצב רוח קרבי בריטי"[1] וכאשר הפקיד שלא עשה כלום באותה העת ואיש לא המתין לו בתור ביקש שניקח מספר לפני שאנחנו ניגשים אליו, החלטתי שזהו – Enough is enough. אני אכתוב תלונה ומצדי שהמלכה תטפל באופן אישי בפקיד ובטכנאית האולטראסאונד העצלנית והלא סימפטית שאנחנו בדרך כלל מקבלים. אחרי הכל, זהו בית חולים "רויאל פריי" והמלכה חופשייה להחזיר את עריפת הראשים לספר החוקים ולהתחיל מהשניים הללו.

בעוד התלונה שלי עולה על שרטון, (היום כבר אי אפשר לקחת דף ועט ולרשום תלונה, צריך ללכת למחשב מסך המגע שלצד דלפק הקבלה, לעבור 15 מסכים שונים של שאלות בסגנון "מה צבע העור שלך?"; "מה המוצא שלך?" ועוד שאלות רלוונטיות כמו "מה דעתך על ניקיון השירותים והמסדרונות?"). בשלב הזה כבר שינתי כיוון, או יותר נכון שכחתי מה עיצבן אותי מלכתחילה ורק רציתי לכתוב תלונה חדשה על מערכת כתיבת התלונות, כאשר מהצד אני שומע את הדסי אומרת לי "אתה בא? קוראים לנו להיכנס".  

כבר בדרך לחדר הבדיקות הופתענו, מה זה? יש לנו טכנאית חדשה? יכול להיות שאנחנו מדמיינים אבל, היה נדמה שהיא חייכה כשהיא קראה לנו להיכנס, או שמדובר רחמנא ליצלן בעווית כלשהיא הגורמת לה לחוסר שליטה בבלוטת הנחמדות?

הטכנאית באמת נחמדה והיא סורקת את כל המערכות של העובר בלבביות עושה את המדידות תוך כדי שהיא מסבירה לנו מה היא עושה. פשוט שמיים וארץ מהטכנאית שקיבלנו בפעמיים הקודמות. ואז היא שואלת אותנו כבדרך אגב –

Do you know what you're expecting for?

כלומר – "בן או בת".

אנחנו משיבים בשמחה בוודאי – Baby Girl

התגובה שלה היתה –

I'm afraid I don't think so.

מה זאת אומרת??!! מאז שבוע 20, כבר 12 שבועות אנחנו יודעים שאנחנו מצפים לבת בכורה, כבר יש לנו שם, יש תוכנית לצבוע את החדר (שרק בשל עצלנותי לא יצאה עדיין אל הפועל), מה עוד יכול להיות לנו שם??

Look at HIM he is a lovely baby BOY, HIS legs are open, HE probably got sick of being treated like a girl!

אנחנו בהלם.

אנחנו מהר צריכים לעכל את הנתונים. אני מדמיין שבראש שלנו זה העובדות התעכלו בערך ככה-

הדס – בן?! => בלאגן => השפרצות לפנים בעת החלפת חיתול => צביעת חדר בכחול וצהוב => שיט, אי אפשר להלביש אותו בשמלות, אבל ראיתי כמה ממש טובות בכלבו של John Lewis  אולי נלביש אותו באחת?

ניב – בן!! => בלאגן!!=> שיט, טקס קציצה בגיל שמונה ימים => מתנה לגיל שנה מנוי אב-ובנו למשחקי ארסנל! => מתנה לגיל שנתייםplaystation !!!

על מנת להנחית אותי על הקרקע הדסי דאגה שהחדר יצבע עוד באותו היום.

לגבי מקור הטעות. ובכן, ההלצה השגורה במקרים אלו היא כי לעובר יש איבר קטן. כן, שמענו את הבדיחות הללו משישה מקורות שונים, (זה מאוד מצחיק) כולל סטיוארט מהעבודה שחוץ מהיותו סבל הוא גם מומחה בגנטיקה ולדבריו זוהי תכונה שמקבלים מהצד של האבא...

בהקשר הזה אני אעיר שתי הערות (או בעצם שלוש, אחת להגנתי)-

1.      בגיל 20 שבועות אורך הירך של העובר הוא 33 מ"מ כך שדי בקלות טכנאי אולטראסאונד לא מוצלח, עצל, ולא מקצועי יכול לפספס איברים קטנים יותר. 

2.      מבלי לציין מאיזה עדה הטכנאית הכושלת (רק נציין כי היא שחורה כמו התחת של מבוטו בלילה) ויש סברה האומרת שהיא מורגלת בשטרונגולים בקנה מידה, איך לומר, מעט גדול מקנה המידה היהודי.

3.      סטיוארט אינו מומחה בגנטיקה.

קורס הכנה ללידה-

העסק מתחיל להיות מוחשי, חודש שמיני זה באמת הולך לקרות. בשל החשש שאני אהיה בשוק טוטאלי וברגע האמת במקום לתמוך, לחזק ולהביא את הדסי לחדר יולדות בזמן, אני ארד למקלט ואזריק לעצמי אטרופין, אנחנו הולכים לקורס ההכנה ללידה.

החדר נראה פחות או יותר ככה- מימין לשמאל- מיקי היפאני לידו אשתו לנה הרוסיה, זוג אלבנים לידם, שאופיק ואסדה מבנגלדש, זוג ישראלים (אנחנו) לשמאלנו עוד זוג הודי, זוג הונגרי ושני זוגות אנגלים (חוצפה! מהם עושים פה, אפשר לחשוב שזו אנגליה) כשאנחנו נכנסים לחדר אני חושב לעצמי: "אוקיי, ככה היה אמור להיראות חדר הבנאים של מגדל בבל בעת שהם הינדסו את הבניין, מה כבר יכול להשתבש?").

למדריכה שלנו קוראים בט'ני ולידה יש מדריכה בריטית נוספת שאחראית על ההפגות הקומיות כל פעם שבט'ני מפחידה לנו ת'תחת. למדריכה הנוספת מיוחס המשפט האלמותי אשר נועד להפיג את חששות הגברים בחדר, לאחר דיון על תפרים לאחר לידה-

Believe me guys, I have seen and touched more vaginas than you ever imagined. It is fully recovered!

נרגענו...

אקורד הסיום של הקורס הוא לתת לגברים להלביש בובות תינוק בחיתול ובגדים. לא ברור איך זה אמור להרגיע את הנשים ההרות שלא רק אמורות לחשוש מהלידה, עתה גם מתברר להן שבן זוגן הוא מוגבל למדי ואפילו להלביש בובה חסרת יכולת התנגדות קצת גדול עליו, אבל נראה שצחוק יפה לבריאות ולכן כל אחד יעשה את תפקידו.

באופן אישי לא הברקתי במשימה, לשון המעטה. קיבלתי בובה קטועת יד (מה שמבחינתי היה יתרון- פחות יד להלביש, פחות מקום לטעות) אבל בפועל גם בנתונים המקלים הללו לא הייתי מהמצטיינים בכיתה.

התירוץ שלי הוא פשוט, הבגדים של המוסלמים ממילא נראים כמו חיתולים ולכן לא פלא ששאופיק יודע להלביש חיתול. האלבני, מן הסתם, ראה את אמו יולדת לפחות שבע פעמים בסלון ביתו ולכן קטן עליו לשים חיתול, היפאנים יודעים הכול, והבריטים בטח לקחו קורס הכנה, לקורס הכנה ללידה בו תרגלו אותם בהלבשת בובות.

טוב, סיימתי את מכסת ההערות הפחות-פוליטקלי-קורקט שלי לחודש הקרוב, התנצלותי הכנה לכל הנפגעים.  

זהו להפעם, יש התרגשות, תקוות וציפייה רבה (יש גם רשימת מטלות יומיות שהדס מנפקת לי כל יום על מנת שלא אשתעמם ואעשה משהו מועיל), אז אני הולך לסופר מצוייד ברשימת ה"אל תשכח להביא לי", במטריה ובמבט חולמני, פלא שהסנאי בגשם צוחק עלי?

תשמרו על קשר,

נשיקות.

---

[1] מצב רוח קרבי בריטי משמעו – מקסימום תכתוב תלונה או תוציא מפיך משפט שלא מתחיל ב-

I'm afraid that….

Baby Brain

אתם מכירים את השקט המתוח הזה? שום דבר לא זז, האוויר עומד ברחובות. שומעים את השעון מתקתק, עשיתם כל מה שהייתם אמורים לעשות ועכשיו נשאר רק להמתין, זה כבר לא בידיים שלכם.

רגע, שניה, אני מקבל פה תיקון מהצד, הדסי אומרת לי שעוד לא עשיתי כלום, עוד לא צבעתי את החדר של התינוקת, עוד לא הלכנו לקנות לה ציוד ראשוני, עוד לא הלכנו לקורס הכנה ללידה ובכלל מי אני שאדבר, אין לי בחילות, אין לי צרבות, אני לא מודד סוכר בדם כל ארבע שעות ואני מצליח לקום מהספה (עדיין) בכוחות עצמי.

טוב, הבנתי. מעכשיו לקיטורים שלי אין תוקף (כאילו שקודם היה להם...). הדסי אומרת שגם השורה הזאת נשמעת לה כמו קיטור...

אם כך, כנראה שכל מה שאני יכול לעשות זה רק לתת תיאור תמציתי של קורותינו בשבועות האחרונים:

האמת שלא הרבה קרה, אבל כמעט שכל מה שקרה, יכול להיכנס תחת הכותרת של “Babybrain” או אם אתם מעדיפים "טפשת הריון". כמו שאתם יכולים להבין מדובר בתופעה שהוכחה מדעית על ידי חוקרות מלומדות שניסו להסביר לעצמן ולעולם מדוע הן עשו דברים מטופשים במהלך ההריון. מחקר אחד אפילו הגדיל לעשות והסביר שיש תופעת המשך שנקראת mumnesia  שהיא ההסבר המדעי מדוע אימהות טריות שוכחות להפעיל את הקומקום כשהן רוצות קפה, או מנסות להדליק את הטלויזיה באמצעות הפלאפון. מאחר ויש מלעיזים אשר חושבים שמדובר בסתם תירוצים נשיים, אני מצרף את יומן רצף אירועים אשר אירעו לאחרונה בגזרתנו על מנת להמחיש עד כמה חמורה התופעה- לשיפוטכם:

3.5.12 שעה 18:00. אני עושה את הדבר היחידי שאני אמור לעשות בימים אלו, קרי, חורש את התחת לאיזה מבחן תוך שאני משנן במבטא אנגלי-מצרי-

“the Berne convention cannot care less about author’s rights in their own national state”

ברגעי שעמום שכאלו אני מנסה לרמות את עצמי, "הנה השעה 18:00 עוד חצי שעה אני אעשה הפסקה אני אקפוץ למסעדה הסינית לקחת -  take away ואז בכוחות מחודשים טעון באנרגיית אגרול וברווז על אורז אני אלמד לתוך הלילה".

18:05 אני מקבל טלפון מבהיל, הדסי מדווחת לי שהיא נפלה (לא משהו רציני אבל חייבים לבדוק), "תזמין לי מונית ובוא ניסע לבית חולים."

אני מתקשר לחברת המוניות וקובע איתם שיאספו את הדסי, יעברו דרכי וניסע לבית חולים. אחרי חצי שעה אני יורד לרחוב לחכות למונית.

לנהג המונית קוראים אהרון, הוא יהודי, או רוצה להיות יהודי, והוא בטוח שאם הוא ילמד עברית הוא יהיה מיליונר כמו כל היהודים. בינתיים הוא מקבל את פניי בסבר פנים יפות ומתרגל עליי מילים שהוא למד בעברית ממש לאחרונה–

אהרון (במבטא סלבי כלשהו): "אתה אדון-גברת לקוח מצויינת!"

אני: "תודה-תודה, אתה נהגת שודים משהו משהו. סעי מהר לבית חולים במונית שלך. בלשון זכר".

מגיעים לבית חולים לעמדת המיון. הדסי מתארת לפקידה האפרו-בריטית את קורותיה אחה"צ: "הלכתי ברחוב, הרגשתי סחרחורת ונפלתי". הפקידה (מפליגה בחוכמתה הרפואית הנרכשת): "זה לא טוב, בהריון לא כדאי ליפול, צריכים להיות יותר זהירים". רגע, תני לי שניה לעכל את זה, בהריון לא כדאי ליפול?! אז למה כל הבחורות בהריון קונות את כדור הגומי הענק, כדי להתגרות בגורל?? עדיין תחת הרושם העז של ניסיון החיים העשיר שהפגינה הפקידה אנחנו מופנים למחלקת היולדות לשורה של בדיקות.

4.5.12 שעה 4:50 בבוקר, בחוץ התחילו דמדומי זריחה. הדסי מעירה אותי (חזרנו מבית החולים לפני 3 שעות) "ניב, קום. אני חושבת שמהנפילה שברתי את היד! תראה כמה היא נפוחה." אני מנסה לפתוח את העיניים, רואה במעומעם  שאת שתי כפות הידיים של הדס מושטות לעברי לצורך המחשה של מצב הנפיחות החמור. אני מושיט את כף היד שלי לכיוון הידיים שלה (תמיד עדיף להשוות לעוד פריט לא?) "טוב, אני מסכם, תמשיכי לעקוב. אם זה מגיע לגודל של כף היד שלי תעירי אותי, אם לא, נטפל בזה בבוקר..."  

09.05.12 שעה 10:00 בבוקר בדיקה שגרתית של מצב ההריון בבית החולים. אנחנו מנסים להבין איפה ומתי יש קורס הכנה ללידה. הדסי הולכת בביטחון-עצמי של אמא לעתיד לשאול את ה-midwife .

Hadas – “Are you doing any preparation classes here? I would like to resign.”

האחות, טיפה בהלם, מתבוננת על הבטן של הדסי, ואומרת-

Midwife – “yes we do, but frankly I'm afraid it’s too late for you to resign now, maybe you mean you would like to register instead??

Hadas – “Ah, Ye sure, of course “register” is the word I was looking for…”

הבדיקות מסתיימות בהצלחה, יוצאים מבית החולים לעבר שכונת המפסטיד. הדסי מציעה שאם אני רוצה ללכת לספר, זה מצויין. בינתיים היא תהיה בסופר, תקנה כמה מוצרים הכרחיים להמשך השבוע והיא תבוא לאסוף אותי מהמספרה.

מקץ חצי שעה, אני יושב לתומי במספרה פתאום נכנסת "גברת עם סלים". הדסי עשתה קניות. שקית אחת מוקדשת כולה לחטיפי במבה. שקית שניה כוללות חבילת נקניקי קבאנוס, חומוס, חזרת, חמוצים של בית השיטה. "נראה לי שרוקנתי להם את המדף הישראלי" היא מכריזה בגאווה. עכשיו תורי להיות המום, "מה נעשה עם כל זה, אנחנו יוצאים לפיקניק כשר לפסח או משהו?". "נראה לי שאני רעבה, בא לך במבה". תכל'ס, אי אפשר להגיד 'לא' לבמבה. אבל אם למישהו יש הצעה למתכון שבו משתלבים קבאנוס וחזרת אני אשמח לשמוע הצעות.

פלא שיש כל-כך הרבה צרבות בהריון??!!

אם כל אלו עוד לא שכנעו אתכם שמדובר בתופעה חמורה ואמתית, נספר לכם על אירוע נוסף שהתרחש בקליניקה של הדסי.

באחד הימים בעת חילופי המשמרות הדסי התבקשה על ידי האחות הראשית קלי לשים את החמאה שהיא רכשה במקרר כדי שתישמר לה למחר, או בשפת המקור-

Can you please take the butter from my small bag and put it in the fridge?

הדסי שהיתה מרוכזת כנראה בעניינים אחרים חשבה משום מה, שהאחות ביקשה ממנה לשים את הבטריה (סוללה) שלה במקרר. אחרי שהאחות הלכה לביתה, התפנתה הדסי לחפש את הבטריה שבשקית ולשים אותה במקרר. אך לעזאזל אין בשקית בטריות. הדסי ניסתה לשחזר את השיחה עם האחות כדי להבין את הבקשה ואז היא הבחינה שבשקית יש מטען של טלפון. אה! חשבה הדסי, לזה היא התכוונה! וכך מטען של iphone בילה את הלילה במקרר, תוך שהחמאה נשארת בשקית של השיש.

אני חושב ש -that’s it, I rest my case

אני רק אבהיר למען שלום בית, שהדסי בשגרה היא לא מזל"ט. אני חייב לומר להגנתה שהיא עובדת משמרות של 15 שעות רפואת חירום לעיתים במשך 4 לילות רצופים. בזמן שהיא אמורה לישון, התינוקת מתהפכת ומחליטה לקפצץ ברחם. נראה לי שעל הרקע הזה גם בלי הריון זה לגיטימי לגמרי להיות זומבי. להדסי יש תקוה שלפחות אחר הלידה מצבה ישתפר. את טמטמת ההריון שלי אגב אף רופא לא חקר, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

תאכלו המון גבינות, חג שבועות שמח! מזל טוב ענקי לרעות ואור לחתונתם, המון שנים של אושר ואהבה.

 נשיקות, הדס וניב