First Insights about Greenford

Me: Hi, I need an ohm for a lampshade, do you have any?

המוכר השחום, בעל התרבוש הסיקי והמבט הסתום – אשר יקרא לצורך הסיפור-

Raji Baba: Err, Do you mean a light bulb?

Me: No! no, I mean lampshade's ohm. You know, this ring we use to tighten the lampshade to the lamp.

Raji Baba: Err, Ok I'll give you lampshade!

Me: No! I just need the plastic ring to enclose the lampshade to the bulb holder.

Raji Baba (with a great smile): I knew it! you need a light bulb!!

Me (facing the door now): Do you know what is the English word for the 'Shupshik of the Kumkum'?

הדו-שיח דלעיל, אינו חריג. כל פעם שאנחנו מתנסים בחוויה חדשה הדורשת מאיתנו לנהל שיחה עם בעל מקצוע או סתם עובר אורח, מבלי שאנו שולטים בז'רגון, על-פי רוב זה נגמר במפח נפש לכל הצדדים.

שאני חלילה לא יובן לא נכון, אין לי כל טענה לרג'י באבא, הוא האחרון שציפה שביום פברואר אביבי (התקשורת הכריזה על  Thursday Tshirt כי הטמפרטורות האמירו ל-18 מעלות) יפול עליו בחור לבנטיני ובעזרת סימני ידיים ישאל אותו באנגלית, משהו שהוא לא באמת יודע איך לשאול בעברית.

מוכר הודי טיפוסי - היחיד שבמו עיניו ראה פעם פיל בחנות חרסינה

המעבר לגרינפורד סיפק אינסוף אתגרים ואנחנו עדיין בעיצומם. הקושי העיקרי, לפחות מבחינתי, מסתכם בראשי התיבות- D.I.Y – Do It Yourself "עשה זאת בעצמך".

בעבר דווקא הייתי מצויין בעשה זאת בעצמך – מעולם לא נזקקתי לשירותיו של "תשאלו את דודו מהום סנטר", פשוט הרמתי טלפון לאבא שלי והדברים נעשו מעצמם ואפילו הרבה יותר טוב ממה שדיימנתי ולשמחתה הלא מוסתרת של הדסי.

אלא שכעת, אבא רחוק, ודודו מהום סנטר הוא רגיפ' מהום בייס והכול קצת יותר מסובך.

הניסיונות ללבוש את המכנסיים בבית לא ממש עלו יפה. אפשר לומר שזו היתה תזכורת כואבת מדוע המורה האגדי למלאכה בחטיבת הביניים- מר קופ, מעולם לא נתן לי להחזיק פטיש, למה בהוראתו נאסר עלי אפילו להתקרב למשוף או למשופית או לכל כלי עבודה אחר, שעצם המחשבה שאאחוז בהם ולו לרגע קירבה את קופ יותר ויותר לפרישתו מהמקצוע לתמיד.

מעבר לכך, היינו בבית חמישה ילדים, ונראה שאבא שלי בדראפט של החופש-הגדול כשהיה צריך עזרה בעבודות החשמל היה מעדיף לקחת את האחיות שלי לעבודה ולא אותי. "זה לא בשבילך" או "תשמור על הגב" היתה הדרך העדינה לומר לי – יש לך ידיים שמאליות, תתמיד בלימודים מהתקנת מזגנים, כסף כנראה כבר לא תעשה...

בכל מקרה, בחזרה לגרינפורד.

לשמחתי גיליתי שבימים אלו לאשתי יש שני מצבים (On ו- Off), מה שעושה את החיים ממש פשוטים. כשהיא במצב Off הבית נראה כמו מחנה הפליטים בג'בליה, בלאגן, אשפה בגדים לא מקופלים בערמות, שיחי הלך-המדבר מתגלגלים בין המטבח לסלון (כבר קלטתם את התמונה, נכון?). 

לעומת זאת, כשהיא במצב On תוקף אותה פרץ אנרגיה לא מוסבר, הבית נפרק מארגזים תוך דקות, טלפונים להודיע על שינוי כתובת לחברת החשמל, הגז, הבנק, העירייה, איגוד הווטרינרים, הסופרמרקטים השונים נעשו בזמן שהייתי בשנ"צ. בדירה החדשה אין מקומות איחסון? נו פרובלם! הדסי מייד מפעילה טיפים שהיא למדה מאודטה או לא יודע מאיפה, והופה – הארון תליה הפך לבית משותף לכל סוגי הבגדים, תוך שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה.

כל מה שאני צריך זה רק למצוא את המתג ולתקוע אותו על On וחיי יהיו דבש...

אשת חיל מי ימצא - הארון המשופצר מארגזי המעבר

האוטובוסים במערב-

אחד ההבדלים הבולטים בין ווסט המפסטיד Zone 2, לבין גירנפורד Zone 4 הוא אפשריות התחבורה. בעוד ווסט המפסטיד מחוברת לעיר בכל צורת תחבורה אפשרית, ובנוסף תמיד אפשר ללכת למרכז לונדון ברגל, גרינפורד היא הקרית אתא של לונדון (אני לא אתפלא אם ראש העיר הוא ליכודניק). מגרינפורד בכדי להגיע לעיר עליך להעזר בשירותי חברת יונייטד מפעילת האוטובוסים. בעוד שלטיוב  (הרכבת התחתית), אומנם מספר חסרונות ברורים (Red Light signal, Man under train) וכיוצא בכאלו סיבות שהופכות את חיי הלונדונים לקצת יותר מעניינים, לאוטובסים של המערב אין חוקים או כללים מוגדרים.

כבר יצא לנו לעלות על אוטובוסים בהם באמצע הנסיעה, הנהג עצר וירד לעשן או לדבר בנייד. נהג אחר עצר את האוטובוס באמצע הדרך, פתח את הדלת החוצצת בינו לבין יתר הנוסעים וצעק על כולנו שאם נמשיך ללחוץ על כפתור ה- Stop בכל תחנה, וזאת מבלי שאף אחד באמת יורד מהאוטובוס, הוא יפסיק לעצור לנו בתחנות! (איזה מזל שאנחנו הנוסעים עובדים אצלו, הוא כזה בוס מתחשב).

שאלה אחת עדיין מטרידה אותי בנוגע לאוטובוס – אם אני עולה בתחנת Beechwood על קו E7 ונוסע ל- Ealing Broadway מרחק נסיעה של 20 דקות. על האוטובוס כבר ישובים אנשים ממוצא הודי, נפאלי, ערבים, פולנים, רוסים, אנגלים, אפריקאיים, דרום אמריקאים ואולי גם כמה אסקימואים. איך זה שכשאני מגיע ליעד כל האוטובוס מריח כמו סיר חמין??!!!

מבלי לשייך עדות שונות למרכיבי החמין השונים (זו כבר ממש גזענות והקורא זאב לבטח ידווח עלי לארגוני זכויות אדם אשר ישמחו לבוא ולהפגין מול ביתי), יש כאן פוטנציאל אדיר! ניתן לייצר חמין בעשרים דקות של נסיעה באוטובוס אדום!!! על האוטובוס הבא שאני עולה אני אעלה עם סלט חסה דק דק, כדי להחליק את החמין ב- Ealing Broadway.

סטודיו ב-280 פאונד לשבוע

אין לנו הסבר מדעי איך בדיוק נקבעים מחירים של בתים בשכונות מסוימות, אנחנו מבינים תאוריות של שוק, על מפגש רצונות בין שוכרים למשכירים, היצע וביקוש, שיקלול מרכיבי תחבורה ציבורית, נגישות למוסדות ציבור, מרחק ממזהמים סביבתיים, נתוני פשיעה, השפעות מס וכיו"ב. ובכל זאת הסטודיו בווסט המפסטיד כבר היה לנו צפוף מידי, יקר מידי ולא מוצדק בכל קנה מידה.

אבל, אחרי שלושה ימים בגרינפורד כשירדנו בתחנה של ווסט המפסטיד בדרכנו חזרה ממרפאת ההריון שבהמפסטיד, לרגע הרגשנו געגוע לשכונה שהיתה שלנו רק לפני כמה ימים. מדהים כמה מהר ניתן להתרגל למקום שהיה ביתך לרגע קט.

מי שיבוא ללונדון וירצה לטייל איתנו, בטח לא יבין מה אנחנו מוצאים בפאבים ובבתי הקפה של "האחות המכוערת" של המפסטיד, אבל היי, אנחנו סנטימנטליים גם ליחידת הדיור המרתפית ברחובות (עם חלקי החילוף של הפורד פיאסטה מודל 82' ויתר הגרטאות של בעל-הבית שחסמו לנו את הכניסה לדירה). זה אולי סימן שטוב לנו איפה שאנחנו באותו הרגע, ומי שלא חושש להתגעגע תמיד ימצא מקום שהוא בית, גם אם רק לרגע.

אז יש לנו דירה חמודה של שני חדרי שינה בגרינפורד, זה אומנם לא בית חלומותינו, אבל כמו שחברי לעבודה מ' סיכם: "בית חלומותיי זה בגבעת ברנר!"

אתם מוזמנים להגיע לבקר, נשמח לראותכם. עד אז שמרו על קשר.

נ.ב. הוראות הגעה כולל באיזה קו החמין הטוב ביותר, ימסרו לפי דרישה...