The English Parliament- Law Student Visit

לא ניתן להבין את האנגלים.

בערב דרינקים עם המרצים (יש כאן לא מעט כאלה), אחרי כמה סיבובי שתיה, שאלה המרצה האוסטרלית, פרופ' טניה אפלין, את יושבי השולחן שהורכב מסטודנטים ומרצים מכל רחבי הגלובוס "מה דעתנו על האנגלים"?

לכאורה, שאלה קלה.

הסטודנטית שישבה בקצה השולחן לימיני (החרשנית של הכיתה וכנראה היחידה שהיתה פיכחת מספיק בשלב זה) השיבה: "בעיני הם נחמדים". מאחר והתרגלתי שבדרך כלל התשובות שלה ארוכות, מנומקות ומלוקקות היטב, לא הספקתי להכין מבעוד מועד תשובה דיפלומטית הולמת לשאלה הקשה.

"ניב, מה אתה חושב"? כעת הפנתה אלי הפרופ' את השאלה. אני שבשלב זה כבר לא כל-כך חשבתי בכוחות עצמי, החלטתי שהכי טוב להיות תמציתי: "הם מתנשאים ואין בהם שום גמישות מחשבתית".

בא'נה, חשבתי לעצמי, שיחקתי אותה! 'חוסר גמישות מחשבתית' נשמע הרבה יותר טוב 'מטיפוסים אנאליים' ביטוי שכבר עמד לי על קצה הלשון.

בעוד אני עסוק בטפיחה עצמית על השכם, קלטתי את הדממה מסביב. ממש יכולנו לשמוע מה אומר שדר הבי-בי-סי בטלויזיה התלויה בצידו השני של הפאב. אופסידייזיס! אולי הגבול שלי בשתייה התדרדר לכדי שלושה סיבובים של Directors Ale??!

Directors Ale
כי דירקטורים כבר לא נהיה

בעוד אני תוהה איך אומרים באנגלית 'סתתאאאם', בסגנון אבי קושניר על מנת להיחלץ מבושתי, הסטודנט שלימני פולט – "יש בהם רוע"! מיד אחריו סטודנטית נוספת אומרת "הם מלאים בעצמם, הם עדיין חושבים שהם שולטים בעולם", המרצה למשפט השוואתי בדיני זכויות יוצרים מוסיף: "הם גזענים!" וכך, לשמחתי הרבה, ירקנו כולנו, זה אחר זה, לתוך הבאר ממנה אנחנו שותים (בעיקר בירה) ולכלכנו ללא רחם על האומה האנגלית ועל יושביה.

אני יודע שלמי שקורא את זה וחושב על הביטלס, יו גרנט, מונטי פייטון או שייקספיר הרפש שהשלכנו באנגלים נשמע לא מוצדק, אבל ניסיון החיים מלמד שאנגלים מסתדרים כמעט בעיקר רק עם כלבים (תשאלו את הדסי), ועד שלא תיבחנו באנגלית מדוברת מול בוחן אנגלי שחצן ששואל אותך: "איזה חוק אנגלי טוב היית מיישם במדינתך"? ואת התשובה השנונה: "החוקים של ניוטון" הוא מסרב לקבל ורושם לך בגיליון הערכה speaking ability – 6, לא תבינו על מה אני מדבר.

בכל מקרה, אחרי אותו הערב, חשבתי שמגיע לאנגלים צ'אנס נוסף. עלי לדעת עליהם יותר, להבין מיהם, למה הם כל-כך קשים, מה עיצב אותם כאומה? ומדוע היה כל-כך חשוב לסבא לזרוק אותם מהארץ?

היכן אתחיל את מחקרי אם לא בפרלמנט האנגלי. חיש מהר נרשמתי לסיור סטודנטים בפרלמנט. הדסי לא הצטרפה אליי כי בכל זאת מישהו צריך לעבוד ולממן את חיי המותרות שלי.

הבהרה! המשך הפוסט עשוי להראות כמו מדריך תיירים. אין בכוונתי לגזול מפרנסתם של Lonely planet ומי שמסתמכך על תוכן שורות אלו בעת סיורו בפרלמנט האנגלי צפוי ללכת לאיבוד מיד בהתחלה. הכוונה היא להשקיע בתרבות של קוראי הבלוג, כי כידוע "אם אין קמח, אין עוגה", ו"דרך ארץ קדמה לכביש 6".

המסורת הפרלמנטרית האנגלית מתחילה אי-שם במגנא כרטא – היות ואני מאבד אתכם – אנא הסתכלו בלינק הבא שישלים לכם 900 שנה בשלוש דקות:

http://www.parliament.uk/education/online-resources/parliament-explained/houses-of-history/

מה שבעצם רציתי לספר לכם זה על מספר מסורות שהשתרשו בפרלמנט והאנגלים מסיבות השמורות עימם החליטו לשמר אותן.

פתיחת מושב הפרלמנט על-ידי המלכה:

לאנגלים מוסד שלטוני נוסף, בית המלוכה. למלכים האנגלים מערכת יחסים מורכבת עם הפרלמנט. מערכת היחסים הזו ידעה ups and downs כאשר אחד מרגעי השפל ארעו בשנת 1642, עת חמישה חברי פרלמנט כתבו למלך צ'ארלס ה-I מכתב זועם על גובה המיסים והסמכויות שהוא הרחיב לעצמו.

המלך שכנראה אהב רק מכתבי תמיכה, לקח עמו 200 חיילים וקפץ לביקור אורח בפרלמנט. צ'ארלי (זהו, שברתי איתו דיסטנס, לא עוד 'הוד מעלתו' וכאלה) התייצב במרכז הפרלמנט ודרש מיו"ר הפרלמנט ה-speaker לקבל את שמות חמשת החברים הסוררים.

דובר הפרלמנט מר ווילאם לנט'הול השיב למלך בפשטות ובאצילות ש'אין לי עיניים לראות או לשון לדבר מעבר למה שהפרלמנט הסמיך אותי לעשות'. ההמשך היה פחות אצילי. לונדון התחלקה למחנות – הפרלמנטרים נגד המלוכנים, מלחמת האזרחים האנגלית החלה, ובסוף המלך ויתר על כסאו ועל ראשו. הציור של המלך וחייליו בפרלמנט דורשים מלנט'הול למסור את חמשת חברי הפרלמנט מונצח על קיר הפרלמנט עוד היום.

מי אמר שתמונה שווה אלף מילים, כאילו שאפשר היה להבין את כל זה מהתמונה

אחרי ששכחו המהומות והפרלמט האנגלי וכאן הכוונה היא ל- House of Commons הושיב את יורש המלך חזרה על כסאו (צ'ארלס ה-II), השתרשה בפרלמנט המסורת הבאה – מידי אפריל, כאשר המלך, או המלכה בימינו, מעוניינים לפתוח את מושב הפרלמנט עליהם לעשות כדלקמן:

ראשית, עליהם להכניס לארמון בקינגהאם פאלאס חבר פרלמנט אשר ישמש כבן ערובה! חבר הפרלמנט לא יורשה לעזוב את הארמון עד אשר המלכה תשוב בביטחה לארמונה, זהו ההסדר המבטיח שהמלכה לא תפלוש עוד לפרלמנט ושהפרלמנט לא יערוף את ראשה.

שנית, מאחר ומאז כניסתו של צ'ארלס ה-I ל-House of Commons אסור לאף מלך אנגלי לדרוך בתוך אולם בית הנבחרים, מרגע הגעת המלכה לפרלמנט עליה להיכנס תוך שהיא צועדת על-גבי שטיח כחול (מסתבר שאדום זה מה זה ימי-הבניים) ישירות ל-House of Lords.

אחרי שהמלכה עשתה מספיק מינגלינג עם חבריה הלורדים והיא מעוניינת סופסוף לפתוח את דיוני הפרלמנט עליה לפנות ל- Lord Great Chamberlain (הלורד השישי הכי מכובד באנגליה ואם תרצו – השרת של הארמון) ולדרוש ממנו לקרוא ולהביא אליה את חברי הפרלמנט. 

הפקודה מתגלגלת מהלורד ל- Gentleman Usher of the Black Rod (סוג של רץ קנקן על מדי א' עם מלא חפתים) אשר חוצה בצעדים קלים את המסדרון המפריד בין בית הלורדים ל-House of Commons ומיד עם הגיעו לדלת הפתוחה של הפרלמנט, נטרקת הדלת בפניו. הבלק רוד שמכיר את התפקיד שלו בעל-פה, לא נעלב. הוא דופק על הדלת שלוש פעמים בדיוק, בשלב זה פותחים חברי הפרלמנט את חרך הדלת ושואלים "מה אדוני רוצה?" הבלק רוד משיב להם: "המלכה רוצה לראות אתכם מיד!".

חברי הפרלמנט לא ממהרים, על-פי המסורת הם מכניסים ידיהם לכיסים, קמים לאט ממושבם והולכים בקצב של אנגלי טיפוסי לדלת בית הלורדים, משם הם יוכלו להציץ במלכה ולשמוע מה יש לגב' הזקנה לומר להם. לנאומה של המלכה הם לא מאזינים, הם עוסקים בשיחות חולין ביניהם בענייני דיומא וכך מסתיים הטקס.

למי שלא מכיר את המסורת הזו זה ישמע מטופש וגס אבל כך האנגלים מעבירים מסר למלכתם: 'את אולי המלכה, אבל מדינה זו נשלטת בידי המוני העם ונבחריהם'.

בית הלורדים, במרכז המלכה, בצדדים הלורדים הקשישים ונציגי הכנסיה המנומנמים

שיטת ההצבעה

שיטת ההצבעה בפרלמנט האנגלי לא השתנתה כבר 900 שנה. האנגלים מצביעים ברגליים. כאשר נושא חשוב או זניח עולה להצבעה, מצלצלים הפעמונים בכל רחבי הפרלמנט והפאבים הסמוכים, כדי שחברי הפרלמנט ימהרו ויגיעו להצביע (יש להם 8 דקות להתייצב).

אגב, שאלתי את המדריך בסיור (עוזר פרלמנטרי של לורד בין 95 שמסרב למות ולפנות את כסאו), איך חברי הפרלמנט היושבים הפאב יודעים על מה הם מצביעים והאם זה חכם ששיכורים יצביעו על עתיד האומה?

הוא גיחך וסיפר לי את הסיפור הידוע על צ'רצ'יל וחברת הפרלמט מיס ברדוק אשר העיזה להעיר למנהיג על היותו שיכור:

“'You are drunk Sir Winston, you are disgustingly drunk. 'Yes, Mrs. Braddock, I am drunk. But you, Mrs. Braddock are ugly, and disgustingly fat. But, tomorrow morning, I, Winston Churchill will be sober.”

(מיס ברדוק: "אתה שיכור סיר ווינסטון ואתה שיכור באופן מגעיל." צ'רצ'יל: "כן, מיס ברדוק, אני שיכור ואת שמנה, שמנה באופן מגעיל. אבל מחר, אני ווינסטון צ'רצ'יל אהיה פיכח"). אכן מלא קלאס וצ'ארם אנגלי.

בחזרה לענייננו, האנגלים לא מצביעים "בעד ונגד" הם מצביעים Happy או Not Happy. התומכים בהצבעה מתייצבים במסדרון ה"שמחים", ואחרי שהפעמון מפסיק לצלצל, הם מסתדרים בטור ונכנסים זה אחר זה, בין שתי דלתות  עץ עבות הפתוחות למחצה, כך שבכל רגע נתון יכול להיכנס בעדן רק חבר פרלמנט אחד (הם לא כל כך רזים והשיכורים נכנסים בדלת!).

נציג קואליציה ונציג אופזיציה עומדים בשני צידי הדלתות וסופרים בקול רם את מספר הנכנסים. זה אומנם לא הייטק, אבל לפחות בשיטה הזאת חבר הכנסת יחיאל חזן, אבי שיטת ההצבעות הכפולות, לא היה מנסה לגנוב פאנלים אלקטרונים של הצבעה ממחסן הכנסת...

ודבר אחרון, בוודאי תהיתם (אני יודע שלא תהיתם באמת) מדוע דיוויד קמרון יושב או עומד בפרלמנט כאילו תקוע לו משהו בתחת. אגב, אין לי הוכחות שלא תקוע לו כלום, אבל יש הסבר לכפיפה קדימה.

תקוע, או לא תקוע? זוהי השאלה

על רצפת הפרלמנט משורטט קו אדום התוכם את החדר משני צידיו (גם בצד הקואליציה וגם בצד האופזיציה) באופן זה מבטיחים האנגלים שבמהלך דיון פוליטי לא יחצו "קווים אדומים" ושהאופוזיציה לא תיכנס בקואליציה ולהיפך. כך נאלץ מר קמרון לשבת על כסאו, תוך שהוא כפוף קדימה כדי לראות את רשימותיו, בעוד רגליו משוכות לאחור כדי לא לחצות את הקו האדום. כאן יש השוואה בלתי נמנעת לאנסטסיה מיכאלי, אבל נראה לי שאם היא היתה נדרשת, היא היתה חופרת מנהרה מתחת לבלטות כדי להיכנס במג'אדלה, ושום קו אדום לא היה מפריע לה.

הסיור בפרלנט היה מרתק, יש עוד עשרת סיפורים משעשעים, אך קצרה היריעה מלהרחיב, כשתבואו לביקור אשמח להדריך אתכם במסדרונות הפרלמנט (חסכון מרשים של 15 פאונד), אם תרצו לנוח מהשופינג או מהפאבים. האנגלים עדיין מוזרים בענייננו ובשבוע הבא (בלי נדר) נשתף אתכם בהתרשמיותיה של הדסי מהאנגלים וכלביהם.

עד אז, היו שלום ושמרו על קשר.

נ.ב. אנחנו עוברים דירה. מצאנו דירה 'בקריות של לונדון' פרטים בקרוב.