Payback Time

אתם אולי אינטליגנטים אבל אתם עצלנים מבחינה אינטלקטואלית. במילים אלו ממש בחר המרצה ל-  International and Comparative Copyright Law and Related Rights. לסכם את הקורס שזה עתה הוא העביר בו את ההרצאה האחרונה.

ד"ר פואד מאקין (Makeen) אמר בכיתה עוד כמה דברים קשים על התרבות שלנו (הסטודנטים) על החינוך הקלוקל שקיבלנו, ועל כך שהוא מודה לנו שאיתגרנו את החלטתו להקדיש את חייו המקצועיים למחקר אקדמי ולחינוך הדורות הבאים של עו"ד העוסקים בתחום הקניין הרוחני. "כשמעבירים לכם שיעור," הוא אמר, "עולה מחשבה בלתי נמנעת שאולי עדיף היה להישאר עו"ד בפירמה ולהשאיר את החינוך האקדמי לאנשים שאדישים לתוצר עמלם".

על אף ואולי בגלל רגשות האשם בשל הרושם הרע שהותרנו בו, רגע לפני שאנו ניגשים לכתוב מבחן של שלוש שעות (בנושא המרתק הנזכר בפסקה הראשונה), שאותו יבדוק שבר-הכלי אשר מכונה ד"ר מאקין, כשהוא המשיך ושאל: "אוקיי, מי עכשיו רוצה לבוא איתי לפאב?" התנדבנו כולנו לארח לו חברה בשעתו הקשה, בזוכרנו כי בפעמים הקודמות כשהוא שאל את אותה השאלה הוא שילם על כל המשקאות בעצמו...

טוב, באופן טבעי השאלה הבאה היא "היכן נשתה?" לאחר דיון קצר בין האנשים שרצו פאב בו ישודר הפסדה של צ'לסי למאנסיטי, לבין הנשים שרצו פאב שיש בו מוזיקה (צריך להיות פתוח לרעיונות מוזרים לפעמים) הכריע מאקין באומרו "נלך לפאב של SOAS".

ביום רגיל, אין לי מה לחפש ב- soas בית הספר ללימודי מזרחנות ולימודי אפריקה אשר הוציא מתוכו יותר נוסעי מרמרה מכל בית ספר אחר בלונדון, אבל היות שזה המגרש הביתי של מאקין ולהערכתי הוא משלם, יאללה מה כבר יכול להיות? כל מה שצריך לעשות הוא להיבלע בהמון, ויתרה מכך, כל הרציונאל של מי שהמציא את הפאבים היה שהם "מוסלם פריי" לא?

בכניסה ל-Soas יש בידוק ביטחוני. זה קצת אירוני, כי זה כמו לעשות בידוק ביטחוני בצד השני של מחסום ארז, המחבלים כבר בפנים. בכל מקרה היות ופארנואידיות עוד לא הרגה אף אחד (ויתקנו אותי הפסיכולוגים שביננו), השארתי שם בדוי ברישום בכניסה והמשכתי עם זרם הסטודנטים לפאב.

Soas Pub - The best music I've heard in a pub for a long time

אממ.. יום רביעי – איך יכולנו לשכוח זהו Quiz night! כל החכמים שביננו שחושבים שזה הזמן להרשים את הסובבים בידע מופלג ובאופקים אינסופיים של קוסמופוליטיות, אנא ענו על השאלה הבא: איזה מדינה נכנסה לאיחוד האירופי בשנת 2009? אימצה את היורו באותה שנה ואיך נקרא המטבע שזנחה?

נכון שכל מי שיש לו סמארט פון חושב שזו שאלה קלה? ובכן, הסמארט פון שלי נדרס. הטלפון הנוכחי שלי יודע רק להגיד Ready, one two three! במבטא סיני כבד כשהוא מצלם תמונה וגם השטות הזו נאמרת על-ידי הטלפון אחרי שהתמונה כבר צולמה בפועל, כך שהיא מיותרת לחלוטין!

מאחר ומאקין החליט שהכי יעיל יהיה שכל סטודנט יקח הזמנת שתיה משתי סטודנטיות ייגש לבר ויביא משקאות, פניתי לסטודנטיות שלצידי ושאלתי "מה תרצו לשתות?" לקח לי קצת זמן להסביר להן ש(א) אני לא מלצר, (ב) אני לא יודע את תפריט הקוקטליים בעל-פה, (ג) אני פה פעם ראשונה ו-(ד) מה קרה לערכי הפמיניזם הבועטים של הסטודנטיות למשפטים, שכאשר הם נפגשים באפשרות לבלות על חשבון אחרים, כל העקרונות של עצמאות כלכלית, אדון לגורלך וכיו"ב רעיונות שנשמעים מעולה בכיתה נזנחים במהרה בפאב.

טוב, את עיקרון ד' לא באמת דיסקסתי איתן, זו סתם מחשבה שלקחתי איתי לבר תוך שאני זוכר להביא להן וודקה תפוזים ויין לבן, בחירות כל-כך בנאליות שכל הדיון דלעיל נראה ממש מיותר.  

בחזרה למאקין. מרגע לרגע היה נראה שמצב רוחו משתפר, אחת לכמה דקות הוא נשמע אומר: Leticia time to smoke ואז הוא נעלם אם איזו סטודנטית לכמה דקות של שאיפת עשן (אין לי שום מודיעין לחשוד שלטיסיה זרמה איתו מעבר לסיגריה אבל מעניין לציין שאף סטודנט לא הוזמן לעישון).

מאחר וגם אני צריך להתחבב על המרצה טרם הוא בודק את מבחני, וכאמור אינני מעשן ואינני לטיסיה, שאלתי את מאקין "מה תרצה מהבר?" בשלב זה כבר היה ברור שהוא לא ישלם על השתיה ולכן לפחות אנסה להרוויח קצת קרדיט בכך שאהיה הראשון שיציע לו לשתות.

כאשר מזמינים אתכם לשתות, לא אמור להיות חוק לא כתוב שהכוונה היא לבירה או מקסימום כוס יין? ובכן מאקין כמשפטן דגול מאמין רק בחוקים כתובים ולכן הוא אמר לי בפשטות:

"Double Scotch Oban with three ice cubes"

בשלב זה הבנתי, נפלתי לאמבוש.

אמבוש ברור כל-כך לא זהיתי מאז משחק הכדורגל הידוע לשמצה בין צוערים למפקדים ביום הספורט השנתי בבה"ד 1. ובכן, למפקדים יש שיטה, במשחק הכדורגל המסורתי הם שמים בשער לא פחות מאשר מפקד בה"ד 1. בתחילה זה לא נראה נורא, כמפקדים ותיקים בדרך כלל הכושר שלהם נחות ולכן לך כחלק מקבוצת הצוערים האתגר נראה זניח, אבל לאחר שתי דקות כשאתה מקבל כדור מהקישור ומוצא עצמך במצב של אחד על אחד מול המפקד אתה מבין לאיזה ברוך נכנסת.

תן פיצוץ לשער – ונראה איזה שוער יעמוד מולך בועדת ההדחה הקרובה.

תחטיא באופן מביך מול הקשיש עם שלושת הפלאפלים – תהיה ללעג ולקלס מול חבריך הצוערים עד סוף הקורס. הסיטואציה היא lose-lose situation.

בלית ברירה קניתי למאקין (ולא בפעם האחרונה באותו הערב) את הדאבל סקוטש שלו, אגב מי שלא התנסה ב-Oban whisky זו ההמלצה השבועית שלי.

Oban Whisky
מכל מלמדיי השכלתי

© ד"ר מאקין - שלא יתבע אותי על שימוש במשקה שלו

אחרי ששתינו קצת מצב הרוח השתפר פלאים, ניצלתי את הזמן לנטוורקינג ואספתי כתובות מייל ומספרי טלפון של כל מי שיכול להיות לי לעזר בתקופת המבחנים הקרובה.

אחרי שהחידון נגמר סוף סוף, הפאב קצת התרוקן מהאטרקציה, מאקין שאל אותי לתוכניותיי לעתיד.

השבתי לו שאחרי שאסיים את התואר אשוב לישראל ואנסה להשתלב במשרד מוביל בתחום, אבל בהשפעת הוויסקי אמרתי לו גם שאתמול בלילה היה לי סיוט, חלמתי שאני שב לישראל והעבודה היחידה שאני מוצא היא במשרד שבו התמחיתי וגם שם מוכנים לקבל אותי רק בתנאי שאעסוק אך ורק בסעדים זמניים. (למי שלא יודע מהם סעדים זמניים, הכוונה היא לכל אותן בקשות דחופות מבית המשפט אשר מטרתן היא לתת למבקש צו אשר ימנע מהנתבע להפוך את פסק הדין לכשיינתן (בעוד חמש שנים) לתיאורטי בלבד. למשל, בקשה לעיקול נכסים של קבלן רגע לפני שהוא בורח מהארץ ומכריז על עצמו כפושט רגל, או, בקשה למתן צו מניעה לעיריה מלהרוס לכם את המרפסת טרם הדיון בבית המשפט אם היא חוקית או לא) היות והבקשות הללו הן דחופות, הן הופכות גם מקצוע לא מרתק ואיטי כמו עריכת דין למשהו מיידי שמצריך אותך לקפוץ כל פעם שהפקס במשרד משמיע צליל קבלה של מסמך בידיעה ש'הנה עוד לילה הלך'.

מאקין הקשיב לחלומי ואמר בפנים עצובות: "אתה יודע ניב, גם לי היה סיוט אתמול בלילה. אמש חלמתי שאני צריך לקום ולהעביר לך ולחבריך שיעור בין 17:00 ל-19:00 בנושא של קופירייט."

אני לא מומחה בפיענוח חלומות אבל לעניות דעתי עלינו ללמוד מכך כמה לקחים –

1.      לפעמים חלומות מתגשמים ולא רק הטובים שבהם.

2.      כל עבודה מכבדת את בעליה, שתית וויסקי לא בהכרח.

3.      מאקין לא מרגיש שום צורך להתחנף אלינו, המבחן שלו יהיה קשה בהתאם.

הנסיעה לגרינפורד חזרה היתה ארוכה ומסוחררת, עוד שנת לימוד הסתיימה לה!

מתנצל על הפוסט האגוצנטרי, אני בטוח שלהדסי קרו דברים יותר מרגשים בשבועות האחרונים לרבות הגיחה שלה לסקוטלנד, אבל הייתי חייב לפרוק. מן הסתם היא תעדכן אתכם פייס טו פייס בפסח.

מקווים לראותכם במהרה, שיהיה לכולם חג שמח,

Oban עשוי להיות חמץ...

Guys Beware from the Antenatal Care

גבר הולך לאיבוד דרך מרפאת הריון

איפה אני לעזאזל ואיך הגעתי לכאן?

אני שולף מהזיכרון את הכלל הראשון בניווט – "התברברת, לא נורא. תחזור לנקודה האחרונה שבה ידעת איפה אתה ותמשיך משם".  

אממ. איפה ומתי הייתי פעם אחרונה מאופס על עצמי? בלימודים? בעבודה? בבית?

הכי טוב לשלוף ידנית מהפאוצ' לכוון ב-90 מעלות לשמיים וכל 2 דקות לירות זיקוק לאוויר, בתקווה שרכב חפ"ק יבוא מה- nowhere ויחלץ אותי מהברוך...

אוקיי. תתאפס. הפלאשבק מהעבר לא רלוונטי. אין לך ידניות, אף כלב בדואי לא רודף אחריך והכי מבאס, אתה יודע בדיוק איפה אתה, ואיך הגעת לפה מלכתחילה... אתה במרפאת ההריון של בית החולים ה-Royal Free בהמפסטיד או בשפת המקום Antenatal Care. (אגב, בדקתי – בניגוד לשמם המבטיח הם לא Antennal care ולכן הם לא מתקינים לך אנטנת טלוויזיה לשיפור המצב רוח ולקליטת ערוצים נועזים בזמן ההריון).

מבט לימיני מבהיר לי את המצב לאשורו, הדסי ערנית, מרוכזת ולהבדיל ממני נראה שהיא שולטת במצב ביד רמה. היא כבר מכירה את האחיות, הרופאים והמזכירות. היא יודעת בכל רגע באיזה שבוע אנחנו וזאת אפילו מבלי להזדקק לאפליקציה הנהדרת Happy Pregnancy שבשבועות הראשונים להריון עזרה לי להיות מחובר להריון להפליא, לדעת בדיוק איזה שבוע אנחנו, איזה מערכות התפתחו בעובר, כמה נורמאלי זה להקיא כל שעתיים, מתי לצפות לפרצי אנרגיה מצד אשתי (בתחום זה האפליקציה פישלה) וכיו"ב תובנות.

מאז שהפלאפון שלי נדרס באכזריות על-ידי מלגזה רכובה בידי צועני חסר שיניים בשם ג'רי (סיפור ארוך, לא אלאה אתכם בפרטים ובין כה בטח כבר בכיתי באוזנכם את אובדן הטלפון שלי), אני פשוט מנותק מההריון, חי בהדחקה וניזון משמועות בלבד על מצב הצאצא העתידי שלי. ממש כמו ילד בן 14 שההורים הפעילו לו parental control software וכתוצאה מזה הפייסבוק שלו נחסם ורחמנא ליצלן' כדי להיות בעניינים הוא חייב ממש להיפגש עם חבריו.

כמו אותו בן 14 פתאטי, אני מגיע למרפאה ומעודכן אחרון במה קורה בהריון הזה. מה שלא משפר את ההרגשה שלי בהקשר הזה, היא העובדה שחלק מהאבות לעתיד שלצידי בחדר ההמתנה, הם באמת בני 14-16 מה שאומר בחשבון מהיר שאם אכשל בחינוך יוצא-חלצי, יש לי סיכוי להפוך להיות סבא לפני שאהיה בן 50!!

טוב, אז אם באתי למרפאה מבלי להתכונן ומבלי להכין את שיעורי הבית מראש (תחושה מוכרת שתוקפת אותי לפחות פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע באוניברסיטה), עלי לעשות אחד משניים, או בזמן המפגש עם הצוות הרפואי להקשיב, לעשות עצמי מבין ומדי פעם לשלב בשיחה קולות ביניים כמו Ye, Right, Will do, got you וכיו"ב, 

או להעלם.

החוכמה בלהעלם, (חברים תקשיבו טוב ותפנימו כי אני שורף כאן את היכולת שלי להשתמש בטכניקה זו בעתיד, אבל לכם עוד לא מאוחר לנסות ליישמה...) הוא לגרום לאשתך לחשוב שהיא שלחה אותך בעצם למשימה חשובה, וכך אתה מקבל פס להיעדרות בתפקיד. העלמות מוצלחת משלבת בהכרח פרקטיקה נשית מתישה המשתכללת מאוד בעת ההריון והמכונה – "לך תביא לי" או בגירסתה היותר מנומסת "בא לך להביא לי". השילוב צריך להיות יצירתי, אחרת תישרף לתמיד והדוגמה הבאה היא לצורך המחשה בלבד:

הסיטואציה מסדרון המתנה למפגש עם הצוות הרפואי, אשר יתפנה לשוחח איתנו בדבר התקדמות ההריון בדקות הקרובות –

אני:  "אממ... כתוב פה שויטמין D ממש חשוב בהריון, זה בטח חשוב."

הדסי: "ברור. ויטמין D בונה לעובר את העצם."

אני: "וואו, אני רוצה שלעובר יהיו עצמות חזקות." (כאן יש להמתין במבט מהורהר כעשרים שניות ליצירת אפקט מקסימלי), לפני שאני ממשיך ב-"את חושבת שאפשר להשפיע על זה באמצעות תזונה נכונה או משהו אחר?"

הדסי: בטח, צריך לאכול הרבה שקדים.

אני: מה, לא תנשנשי בינתיים קצת שקדים? עצמות זה ממש חשוב, אני לא רוצה ילד/ה חסרי עמוד שדרה.

הדסי: טוב. בא לך לקפוץ למארקס אנד ספנסר למטה להביא לי?

אני: זה ייקח לי דקה, אל תתחילו בלעדיי...

באמת שאני לא מבריזן סדרתי, אני באמת רוצה להיות שותף, אבל בשלב די מוקדם הבנתי שלמרות שהנוכחות שלנו (הגברים) בהריון היא חשובה, יותר חשוב שלא נפריע.

ההריון הוא לגמרי חוויה נשית, וכן אני יודע, יש גברים שמזדהים עם ההריון באופן טוטאלי, חווים בחילות, שרירים תפוסים, חולשה ועייפות, ולמרות שהאמריקאים טרחו ונתנו לתופעה זו את השם Couvade syndrome העובדה שניתן לקרוא על הסינדרום הזה באתר 2Bmommy.com מדברת בעד עצמה...

הזדהות טוטאלית זה רע

לנשים בהריון יש שפה משל עצמן. הן משוחחות ביניהן בשפת קודים לא מובנת כמו "תגידי, יש לך רחם קדמי או אחורי"? מה שגורם לי לתהות איפה המפרט? והאם באמת יש תינוקות שנולדים מהתחת?

 

האנגלים כנראה היו ערים לבעיתיות של נוכחות הגבר בהריון והצורך להעסיקו במשך 9 חודשים ולכן אם היוודע דבר ההריון, הרופא/ה מנפק לך חוברת "הכיצד להיערך כלכלית לתינוק". החוברת כוללת מידע אינפורמטיבי חשוב כמו מה יקרה אם תחסוך בצריכת הקפה מידי יום, סכום המוערך בשווי של 2 פאונד ליום? התשובה – עד סוף ההריון יהיו לך 560 פאונד וכנראה גם התמוטטות עצבים.

עוד נתון חשוב, שאם היו אומרים אותו קצת קודם, כנראה שפחות ילדים היו באים לעולם, הוא שתינוק באנגליה בממוצע עולה 10,000 פאונד בשנה הראשונה.

כנראה בגלל זה כשבישרתי לפיטר, עובד המחסן הותיק והמנוסה, שאשתי בהריון תגובתו היתה -

"Niv, you never listened. Till your son will be 18 years old, you would pay more than £1,000,000 for his well-being. What the F.. were you thinking??!"

מסך ענק

אם יש משהו שקופות חולים בכל העולם הפנימו, זה שבזמן שאתה ממתין לרופא, אתה קהל שבוי. לכן הם ציידו כל חדר המתנה במסך LCD FULL HD שיקרין לך תכנים שוטפי מוח. בעוד אני מתבונן במסך מנומם, קופצת הכותרת הבאה לתודעתי הרדומה – 

Breastfeeding the best way to feed your baby

אוקיי, אני נדרך. יש לכם את התשומת לב שלי, למדו אותי משהו חדש ובבקשה תשלבו תמונות.

תוך שניות אני מצטער על מחשבותיי הפרימיטיביות. על המסך מופיע שד ענק (לפחות "50) שלידו התינוק נראה כמו מי שכרית אויר עומדת להתפוצץ על פניו. לא!!! אני מסיט את תשומת לבה של הדסי, זה לא מסוכן? הפטמה לא יכולה להוציא לו עין?? אני חושב שהתגובתה היתה "תתבגר מפגר" או משהו דומה.

אחות הריון

אחת מדמויות המפתח בהריון הן ה-Midwife אחות ההריון אשר מלווה את כל ההריון, אמורה לייעץ, לערוך בדיקות, לתמוך וכו'. אנחנו קיבלנו את רייצ'ל. אחות הריון נחמדה וחייכנית עם חסרון בולט אחד, יש לה חוש הומור קצת חריג.

כך לדוגמה, כשהדסי ביקשה לדעת תוך כמה זמן יחזרו תוצאות בדיקת הדם שלה, השיבה לה האחות את התשובה הסטנדרטית – תוך 3 שבועות בדואר. כשניסינו להאיץ בה ולברר אם נוכל לקבל את התשובות קודם לכן בטלפון מבלי לחכות לדוור, השיבה רייצ'ל: "אל תדאגו, לא ניתן לכם לחכות 3 שבועות אם נגלה HIV חיובי בדם".

דבר אחד בטוח, אחרי תשובה כזו, אתה לא רוצה לקבל את התשובות אף פעם.

זהו, אנחנו ממשיכים לפי תוכנית, 50% מאחורינו. בשבוע הבא נדע כנראה מה בעצם יש לנו שם, בן או בת? ובאיזה צבע צריך לצבוע את החדר הנוסף?

בהזדמנות זו, אני רוצה לאחל בהצלחה לגבע, חבר יקר שאחרי שמונה שנים בלונדון שב הביתה בשבוע הבא. הריצות המשותפות שלנו ברחבי העיר יחסרו לי (עד כמה שניתן להגדיר ריצה כדבר משותף, כאשר אתה מנסה להדביק מישהו שמוביל אותך בשני רחובות...) נתגעגע, המון בהצלחה!