First Insights about Greenford

Me: Hi, I need an ohm for a lampshade, do you have any?

המוכר השחום, בעל התרבוש הסיקי והמבט הסתום – אשר יקרא לצורך הסיפור-

Raji Baba: Err, Do you mean a light bulb?

Me: No! no, I mean lampshade's ohm. You know, this ring we use to tighten the lampshade to the lamp.

Raji Baba: Err, Ok I'll give you lampshade!

Me: No! I just need the plastic ring to enclose the lampshade to the bulb holder.

Raji Baba (with a great smile): I knew it! you need a light bulb!!

Me (facing the door now): Do you know what is the English word for the 'Shupshik of the Kumkum'?

הדו-שיח דלעיל, אינו חריג. כל פעם שאנחנו מתנסים בחוויה חדשה הדורשת מאיתנו לנהל שיחה עם בעל מקצוע או סתם עובר אורח, מבלי שאנו שולטים בז'רגון, על-פי רוב זה נגמר במפח נפש לכל הצדדים.

שאני חלילה לא יובן לא נכון, אין לי כל טענה לרג'י באבא, הוא האחרון שציפה שביום פברואר אביבי (התקשורת הכריזה על  Thursday Tshirt כי הטמפרטורות האמירו ל-18 מעלות) יפול עליו בחור לבנטיני ובעזרת סימני ידיים ישאל אותו באנגלית, משהו שהוא לא באמת יודע איך לשאול בעברית.

מוכר הודי טיפוסי - היחיד שבמו עיניו ראה פעם פיל בחנות חרסינה

המעבר לגרינפורד סיפק אינסוף אתגרים ואנחנו עדיין בעיצומם. הקושי העיקרי, לפחות מבחינתי, מסתכם בראשי התיבות- D.I.Y – Do It Yourself "עשה זאת בעצמך".

בעבר דווקא הייתי מצויין בעשה זאת בעצמך – מעולם לא נזקקתי לשירותיו של "תשאלו את דודו מהום סנטר", פשוט הרמתי טלפון לאבא שלי והדברים נעשו מעצמם ואפילו הרבה יותר טוב ממה שדיימנתי ולשמחתה הלא מוסתרת של הדסי.

אלא שכעת, אבא רחוק, ודודו מהום סנטר הוא רגיפ' מהום בייס והכול קצת יותר מסובך.

הניסיונות ללבוש את המכנסיים בבית לא ממש עלו יפה. אפשר לומר שזו היתה תזכורת כואבת מדוע המורה האגדי למלאכה בחטיבת הביניים- מר קופ, מעולם לא נתן לי להחזיק פטיש, למה בהוראתו נאסר עלי אפילו להתקרב למשוף או למשופית או לכל כלי עבודה אחר, שעצם המחשבה שאאחוז בהם ולו לרגע קירבה את קופ יותר ויותר לפרישתו מהמקצוע לתמיד.

מעבר לכך, היינו בבית חמישה ילדים, ונראה שאבא שלי בדראפט של החופש-הגדול כשהיה צריך עזרה בעבודות החשמל היה מעדיף לקחת את האחיות שלי לעבודה ולא אותי. "זה לא בשבילך" או "תשמור על הגב" היתה הדרך העדינה לומר לי – יש לך ידיים שמאליות, תתמיד בלימודים מהתקנת מזגנים, כסף כנראה כבר לא תעשה...

בכל מקרה, בחזרה לגרינפורד.

לשמחתי גיליתי שבימים אלו לאשתי יש שני מצבים (On ו- Off), מה שעושה את החיים ממש פשוטים. כשהיא במצב Off הבית נראה כמו מחנה הפליטים בג'בליה, בלאגן, אשפה בגדים לא מקופלים בערמות, שיחי הלך-המדבר מתגלגלים בין המטבח לסלון (כבר קלטתם את התמונה, נכון?). 

לעומת זאת, כשהיא במצב On תוקף אותה פרץ אנרגיה לא מוסבר, הבית נפרק מארגזים תוך דקות, טלפונים להודיע על שינוי כתובת לחברת החשמל, הגז, הבנק, העירייה, איגוד הווטרינרים, הסופרמרקטים השונים נעשו בזמן שהייתי בשנ"צ. בדירה החדשה אין מקומות איחסון? נו פרובלם! הדסי מייד מפעילה טיפים שהיא למדה מאודטה או לא יודע מאיפה, והופה – הארון תליה הפך לבית משותף לכל סוגי הבגדים, תוך שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה.

כל מה שאני צריך זה רק למצוא את המתג ולתקוע אותו על On וחיי יהיו דבש...

אשת חיל מי ימצא - הארון המשופצר מארגזי המעבר

האוטובוסים במערב-

אחד ההבדלים הבולטים בין ווסט המפסטיד Zone 2, לבין גירנפורד Zone 4 הוא אפשריות התחבורה. בעוד ווסט המפסטיד מחוברת לעיר בכל צורת תחבורה אפשרית, ובנוסף תמיד אפשר ללכת למרכז לונדון ברגל, גרינפורד היא הקרית אתא של לונדון (אני לא אתפלא אם ראש העיר הוא ליכודניק). מגרינפורד בכדי להגיע לעיר עליך להעזר בשירותי חברת יונייטד מפעילת האוטובוסים. בעוד שלטיוב  (הרכבת התחתית), אומנם מספר חסרונות ברורים (Red Light signal, Man under train) וכיוצא בכאלו סיבות שהופכות את חיי הלונדונים לקצת יותר מעניינים, לאוטובסים של המערב אין חוקים או כללים מוגדרים.

כבר יצא לנו לעלות על אוטובוסים בהם באמצע הנסיעה, הנהג עצר וירד לעשן או לדבר בנייד. נהג אחר עצר את האוטובוס באמצע הדרך, פתח את הדלת החוצצת בינו לבין יתר הנוסעים וצעק על כולנו שאם נמשיך ללחוץ על כפתור ה- Stop בכל תחנה, וזאת מבלי שאף אחד באמת יורד מהאוטובוס, הוא יפסיק לעצור לנו בתחנות! (איזה מזל שאנחנו הנוסעים עובדים אצלו, הוא כזה בוס מתחשב).

שאלה אחת עדיין מטרידה אותי בנוגע לאוטובוס – אם אני עולה בתחנת Beechwood על קו E7 ונוסע ל- Ealing Broadway מרחק נסיעה של 20 דקות. על האוטובוס כבר ישובים אנשים ממוצא הודי, נפאלי, ערבים, פולנים, רוסים, אנגלים, אפריקאיים, דרום אמריקאים ואולי גם כמה אסקימואים. איך זה שכשאני מגיע ליעד כל האוטובוס מריח כמו סיר חמין??!!!

מבלי לשייך עדות שונות למרכיבי החמין השונים (זו כבר ממש גזענות והקורא זאב לבטח ידווח עלי לארגוני זכויות אדם אשר ישמחו לבוא ולהפגין מול ביתי), יש כאן פוטנציאל אדיר! ניתן לייצר חמין בעשרים דקות של נסיעה באוטובוס אדום!!! על האוטובוס הבא שאני עולה אני אעלה עם סלט חסה דק דק, כדי להחליק את החמין ב- Ealing Broadway.

סטודיו ב-280 פאונד לשבוע

אין לנו הסבר מדעי איך בדיוק נקבעים מחירים של בתים בשכונות מסוימות, אנחנו מבינים תאוריות של שוק, על מפגש רצונות בין שוכרים למשכירים, היצע וביקוש, שיקלול מרכיבי תחבורה ציבורית, נגישות למוסדות ציבור, מרחק ממזהמים סביבתיים, נתוני פשיעה, השפעות מס וכיו"ב. ובכל זאת הסטודיו בווסט המפסטיד כבר היה לנו צפוף מידי, יקר מידי ולא מוצדק בכל קנה מידה.

אבל, אחרי שלושה ימים בגרינפורד כשירדנו בתחנה של ווסט המפסטיד בדרכנו חזרה ממרפאת ההריון שבהמפסטיד, לרגע הרגשנו געגוע לשכונה שהיתה שלנו רק לפני כמה ימים. מדהים כמה מהר ניתן להתרגל למקום שהיה ביתך לרגע קט.

מי שיבוא ללונדון וירצה לטייל איתנו, בטח לא יבין מה אנחנו מוצאים בפאבים ובבתי הקפה של "האחות המכוערת" של המפסטיד, אבל היי, אנחנו סנטימנטליים גם ליחידת הדיור המרתפית ברחובות (עם חלקי החילוף של הפורד פיאסטה מודל 82' ויתר הגרטאות של בעל-הבית שחסמו לנו את הכניסה לדירה). זה אולי סימן שטוב לנו איפה שאנחנו באותו הרגע, ומי שלא חושש להתגעגע תמיד ימצא מקום שהוא בית, גם אם רק לרגע.

אז יש לנו דירה חמודה של שני חדרי שינה בגרינפורד, זה אומנם לא בית חלומותינו, אבל כמו שחברי לעבודה מ' סיכם: "בית חלומותיי זה בגבעת ברנר!"

אתם מוזמנים להגיע לבקר, נשמח לראותכם. עד אז שמרו על קשר.

נ.ב. הוראות הגעה כולל באיזה קו החמין הטוב ביותר, ימסרו לפי דרישה...

Things James Heriot Won't Tell You

הפוסט הזה יעסוק באנגלים ובאנגלים שהולכים על ארבע.

אלו הן החוויות של הדסי משנה וחצי של לימודים אינסופיים ועבודה קשה בכל רחבי לונדון, גיחות לסקוטלנד, רדינג, ריילי, המל המפסטיד, ואם לא הייתי עוצר אותה אז היא בטח היתה עכשיו ממששת פרות מבפנים ביורקשיר, או כמו שהיא מעדיפה להסתכל על זה, "חם ונעים שם  בפנים..."

בכל אופן, אני כותב על החוויות של הדסי בשמנו כי לדבריה, "יש אנשים עם עבודות רציניות, שאין להם זמן לשטויות שלך", אבל לשמחתי היא שיתפה אותי בחוויות שלה בפרטי פרטים עד שממש הייתי שם בעצמי...

כדי באמת להבין מה עובר על וטרינר זר בהתמודדותו עם רפואת החיות באנגליה, עדיף לא לחשוב על המטופלים במונחים של 'בעלי חיים', 'חיות מחמד' אלא באמת כאנגלים ההולכים על ארבע, במרבית המקרים יש להם איכות חיים לא פחות טובה משל בעליהם והציפיות מהווטרינר הן בהתאם.  

כך למשל, אם נכנס למרפאה כלב או חתול אתה חייב להתלהב מההולך על ארבע ולצאת מגדרך במחמאות ליופיו, לחוכמתו ומתיקותו הכללית של הכלב, אפילו עם מדובר באמסטף זקן ומקריח עליך לקבל את פניו בהתפעלות Oh! Good old-boy!! He is such a poppet!.
בחלק גדול מהמקרים הכלב דומה באופן מפתיע לבעליו, ולכן עליך להתלהב במיוחד ולהפליג עוד יותר בשבחים-

What a gorgeous hair, have you been to hair dresser today?

רק אחרי שהבעלים נראה נינוח, עליך להניח שהוא הבין שלפניו וטרינר רציני, כלומר, מישהו כמוהו שחושב שהכלב שלו הוא קליל-השלמות ולכן הוא ראוי לטפל בו.

מגוון המטופלים הוא עצום, ואסור לסרב לקבל מקרה, (מה כבר אפשר לעשות עם מטופל עכברוש, שחף או יונה) ישנם הבדלים משמעותיים מהרפואה המוכרת בישראל לטוב ולרע. אתמצת בנקודות:

1.      היררכיה: האנגלים תקועים עמוק בתקופה הפיאודלית, כל אחד צריך לדעת את מקומו בשרשרת המזון- יש את מנהל מרפאה שהוא המלך של המרפאה וכולם הם נתיניו, אולי חוץ מה- Head Nurse (האחות הראשית), למי שאין דם כחול כנראה שאף פעם לא יצא לו באמת לדבר איתה, אבל התקלות בה מבטיחה הרצאה בנושאי ביטחות וגיהות, חיסכון ומשמעת. מתחת למלכים יש את ה- Senior Vet הוטרינר הותיק ששולט בפרקטיקה, זהו הוטרינר שבדרך כלל אחראי על סידור העבודה במרפאה והוא נהנה מיוקרה ומעמד. מתחתיו יש ה- Junior Vets כלומר הוטרינרים הפועלים, מתחתיהם יש את ה- Graduate Vet הוטרינרים שזה עתה הוסמכו והם נוטים לעשות טעויות מטופשות של חוסר ניסיון שעולות למרפאה בתלונות ובתביעות (הסיבה המרכזית להימצאותו של מנהל המרפאה בפאב חלק ניכר מזמנו הפנוי).

ההיררכיה לא מסתיימת כאן, גם לאחיות יש הררכיה משל עצמן שהדסי למדה להכיר בזמן שלמדה למבחנים. מתחת לרס"ר (Head Nurse) יש את Senior Nurse ו-Qualified Nurses אלו הן אחיות וטרינריות אשר למדו במשך שלוש שנים את המקצוע בקולג', הן מקבלות את המקרים ביחד עם הוטרינר והן זוכות לתנאים לא רעים, כלומר דיור בקרבת המרפאה ומערכת יחסים פתוחה עם מנהל המרפאה...

בתחתית שרשרת המזון יש את ה-Trainee Nurse מי שטרם הוסמכה להיות אחות, ולכן מוטלות עליה בעיקר מטלות שוליות (תרימי ת'כלב, תנקי את הכלוב וכיו"ב) כדי שהמתמחה לא ירגיש שהוא בתחתית החבית, תמיד יש את ה- Pet Care מתנדבים ותלמידי תיכון שחולמים על קריירה מפוארת בגזירת ציפורניים לכלבים וחתולים.

לצד כל אלו, אין ספק שתפקיד "לכלוכית" מיוחד שמור למי שבא מחו"ל ומעוניין לעבור את מבחני ההסמכה באנגליה, זהו – Nurse Assistant עוזר/ת האחות – מי שנמצא מאחורי הקלעים של המרפאה יושב בחדר חשוך בו יש 20 כלבים מאושפזים שצורחים לשמיים בקולי קולות והוא אחראי לנקות אחריהם ולהשתדל לא לאבד את שפיותו.

Head Nurse - יש לה עיניים בגב

2.      עלויות: כמעט ולא יעלה על הדעת להחזיק חיית מחמד לא מבוטחת באנגליה. עוד בטרם אמרת לפקידת הקבלה: Hi, it's bitterly cold outside, can I have a cup of tea? הטיפול כבר עלה לך איזה 200 פאונד. ביטוחים אפשר לקנות בכל מיני היקפים, כמעט בכל חברות הביטוח. מי שלא מבוטח והחיה שלו זקוקה לניתוח יכול לעשות אחד משניים-

(1) למכור כליה;

(2) להוכיח שהוא זכאי להטבות סוציאליות (Social Benefits). ישנם גופים רבים המממנים טיפולי צדקה, הידועים ביניהם הם ה- R.S.C.P.A (צער בעלי חיים) המעניקים סבסוד לטיפול רפואי למי שמרוויח פחות מ-1,000 פאונד לחודש. ה- P.D.S.A מכסים על עלויות טיפול למי שזכאי להטבות סוציאליות על-פי החלטת משרד הרווחה. וכן, ישנם גם גופים פרטיים שמסבסדים טיפולים כמו Dog Trust או Cat Protection. לכאורה, חזון אחרית הימים. בפועל, המערכת שהקימו האנגלים מנוצלת לרעה על-ידי כל מיני שרלטנים וכך מגיעים למרפאה מידי יום כל מיני ג'נקיס עם Iphone 4 ותיק של פראדה, מציגים תעודה של מובטל ודורשים לקבל טיפול חינמי לכלב שלהם המוזנח באופן פושע.

"מאמי רקסי שוב גמר לי את הבירה, קפוץ לוטרינר תביא קצת ווליום"

3.      שירותים נוספים: המרפאות מציעות תמיכה כמעט לכל סיטואציה, כך למשל, כאשר הבעלים רוכש גור חדש, על מנת שהגור יתפתח בצורה נכונה ולא יעשה בושות ליד השכנים או מכרים כגון לזמום על נעלי-בית או על רגליים של עוברים ושבים Naughty Boy!!!) ) יזומן הבעלים ל- Puppy Classes. החוג לגורים ובעליהם מתקיים במרפאה אחרי שעות הפעילות הרפואית. בשיעורים ילמד הגור משמעת בסיסית, והבעלים יזכה לקבוצת תמיכה בה הוא ידון בכיצד יש להגיב כאשר 'סאנשיין' (שם בדוי- מחמת היותו קטין) השאיר חבילה רכה על השטיח בסלון.

שירות אחר לחלוטין ניתן כאשר חיית המחמד פורשת לבית עולמה, הדסי עברה הדרכה שלמה בקורס על איך לבשר לבעלים את הבשורה הקשה, את מי לחבק, מתי וכיו"ב. אבל, המציאות מזמנת מצבים קשים, באחד המקרים כאשר אנג'לינה- לברדורית לבנה נפטרה מסכרת והבעלים אישה כבת 60 כבר בחרה בקטלוג הכדים המפואר כד ראוי אשר יהווה את משכנה האחרון של כלבתה. ביקשה הגב' לוודא עם הדס והאחות קיילי, שאנג'לינה "מונחת במקום חם וטוב עד לשריפת הגופה", הדס כמעט פלטה שהיא ממתינה בחום של המקרר, אבל האחות קיילי שכנראה מנוסה קצת יותר, הבטיחה שאנג'לינה מונחת במקום טוב על מצע 'פלאפי' כלומר עטופה בשמיכות רכות– כנראה שהכל נמצא בניסוח.

אם הבעלים לא מעוניין לשלם על שירות הכד, יש לשווק לו את שירות ה- Communal Cremation בעצם שריפה משותפת של גופת החייה עם חיות נוספות, יש להשתמש בביטויים מרגיעים כמו 'שהוא לא ירגיש לבד', 'יהיו איתו הרבה חברים' וכל ביטוי אחר שהייתם משתמשים בו על מנת להרגיע ילד בן 5 שאיבד את האוגר שלו.

4.      החובה להקשיב ללקוח: נדמה שאין כלל חשוב יותר למנהלי המרפאות מאשר 'חובת הקשבה ללקוח', בהתאם לניתוח תלונות של לקוחות על רופאים בכלל, ועל וטרינרים בפרט, עולה כי מרבית התלונות נבאו מבעיות תקשורת. כלומר, ברוב המקרים הוטרינר מבין את צרכי החיה מצויין, אך הוא לא מצליח לתקשר כראוי עם בעליה. כל שיחות הטלפון למרפאה מוקלטות, בנוסף יש מצלמות אבטחה במעגל סגור בכל אזורי המרפאה וכל תנועה נקלטת ומשודרת לאחור להנהלת הרשת היושבת בסקוטלנד. היות וכאמור הכל מוקלט, אחת לכמה חודשים הרופאים נקראים להנהלת החברה לעבור על ההקלטות של השיחות שהתקבלו במרפאה במטרה ללמוד מהטעויות. על מנת שהרופאים ימנעו משגיאות נפוצות בתקשורת, עליהם לנהל שיחה בכל עניין, בכל שעה ולהקשיב ללקוח ולתמוך בו בכל מצב.

כך למשל, כאשר חתולה בשם "רוזי" בעלת קולר נצנצים ורוד, הגיעה למרפאה בתוך כלוב פרוותי מעוצב, מלווה על-ידי בעליה זוג בשנות החמישים לחייו. האישה ליידי עטופה במעיל חורף ארוך, כהה ויקר והגבר חמוץ-סבר ונשרך בעל כורכו, סיפרו להדס את הסיפור הבא:

"מזה כמה שעות רוזי בדיכאון, היא מסרבת לגרגר ומסתתרת בבית בסלון מתחת לספה. חמור מכך, רוזי פסחה על ארוחת הערב!".  להערכת הבעלים המצב החמור הוא באשמתם, מתברר שבצהרי אותו היום, האישה הלכה לספר לצבוע את שיערה ובעלה היה עסוק בניקוי חלונות שהתארך מעבר למתוכנן, על-פי הערכות חוסר התשומת לב לרוזי גרם לה להבין שהיא מהווה נטל ושהיא אינה רצויה וכעת היא פגועה ודיכאונית."

הדס שהקשיבה בקשב רב, שיננה את את התשובה המוכתבת "מהחלונות הגבוהים":  

"תודה ששיתפתם אותי במידע הזה, זה בהחלט חשוב וטוב שאתם ערים למצבה של רוזי ברמה גבוהה כל-כך. רוזי חתולה ברת-מזל, אני אקח לצומת ליבי מידע חשוב זה".

באותו עניין, חברה של הדס וטרינרית ממוצא צ'יליאני שעובדת במרפאה בקיימברידג' נתקלה בלקוחה דעתנית במיוחד שהסיקה שלכלבתה יש 'קושינג' (Cushing Syndrome) מחלה הורמנלית הנובעת מעודף קורטיקוסטרודים בדם. על-פי הלקוחה חבל על הכסף, אין כל צורך לבצע בדיקות דם, כל מה שהיא צריכה זה מרשם לתרופה מתאימה:

 "Rupert, my young West Highland terrier, doesn't leave the sofa all day, and he is doing weird motions with the living room's cushions. 

I am 100% sure he has Cushing syndrome like my neighbour's dog"

...למי שלא הבין, רופרט סתם נושך כריות

5.      הקושי של האנגלים לתאר במילים מפורשות בעיות הקשורות במערכת המין של הכלב: רובכם (או לפחות קארין) כבר מכירים את הסיפור על לקוח אשר הגיעה למרפאה בה הדס עבדה כאחות בקבלה וביקש לקבוע לכלבו תור דחוף כי לדבריו-

"Barney, doesn't spend a penny"

הדס שהתפעלה מברני החסכוני, לא הצליחה להבין מה הבעיה של ברני? הלקוח התפתל וניסה להסביר עצמו טוב יותר, אך ללא הועיל. לאחר מספר דקות של שאלות בסגנון What?! או Can you explain it differently? העבירה הדס את הלקוח לטיפול אחות מנוסה שאמרה בפשטות – הכלב לא משתין It doesn't pee.

במקרה שאירע לפני מספר שבועות הגיע לקוח נסער במיוחד עם כלבו גור ג'ק ראסל בשם רוקו ולדבריו –

I'm afraid there is something wrong with Rocco's Lipstick!

בעוד הדס מנסה להבין איזה פרברט עומד מולה, ולמה הוא שם ליפסטיק לכלב לעזאזל? סובב הבעלים את רוקו כך שישכב על גבו על מנת להמחיש כי רוקו המרוגש לא מצליח להרפות את איברו וכי מזה כמה שעות עומד לו הליפסטיק, דבר המדאיג את הבעלים ממש.

אגב, הבעלים שילם עלות ביקור כ-145 פאונד כדי לגלות שגורים נוטים להתרגש אבל בסוף זה עובר להם...

threesome with shoes

לסיכום, למרות המרפאות המשוכללות, הלקוחות המבוטחים, קורסי ההכשרה היוקרתיים עדיין מדובר בעבודה מאוד קשה, אך היא מספקת רגעים משעשעים רבים. צוות האחיות והקולגות מכל העולם עוזרים לשרוד בלילות הארוכים ועדיין הדס מתגעגעת לכלבים שנובחים בעברית.

הבלוג יוצא לפגרה של שבוע-שבועיים בה נעמיס ונפרוק ארגזים, נריב עם ספקי אינטרנט חשמל וגז אבל בסוף נתמקם במשכננו החדש.

עד אז היו שלום, ושמרו על קשר!

The English Parliament- Law Student Visit

לא ניתן להבין את האנגלים.

בערב דרינקים עם המרצים (יש כאן לא מעט כאלה), אחרי כמה סיבובי שתיה, שאלה המרצה האוסטרלית, פרופ' טניה אפלין, את יושבי השולחן שהורכב מסטודנטים ומרצים מכל רחבי הגלובוס "מה דעתנו על האנגלים"?

לכאורה, שאלה קלה.

הסטודנטית שישבה בקצה השולחן לימיני (החרשנית של הכיתה וכנראה היחידה שהיתה פיכחת מספיק בשלב זה) השיבה: "בעיני הם נחמדים". מאחר והתרגלתי שבדרך כלל התשובות שלה ארוכות, מנומקות ומלוקקות היטב, לא הספקתי להכין מבעוד מועד תשובה דיפלומטית הולמת לשאלה הקשה.

"ניב, מה אתה חושב"? כעת הפנתה אלי הפרופ' את השאלה. אני שבשלב זה כבר לא כל-כך חשבתי בכוחות עצמי, החלטתי שהכי טוב להיות תמציתי: "הם מתנשאים ואין בהם שום גמישות מחשבתית".

בא'נה, חשבתי לעצמי, שיחקתי אותה! 'חוסר גמישות מחשבתית' נשמע הרבה יותר טוב 'מטיפוסים אנאליים' ביטוי שכבר עמד לי על קצה הלשון.

בעוד אני עסוק בטפיחה עצמית על השכם, קלטתי את הדממה מסביב. ממש יכולנו לשמוע מה אומר שדר הבי-בי-סי בטלויזיה התלויה בצידו השני של הפאב. אופסידייזיס! אולי הגבול שלי בשתייה התדרדר לכדי שלושה סיבובים של Directors Ale??!

Directors Ale
כי דירקטורים כבר לא נהיה

בעוד אני תוהה איך אומרים באנגלית 'סתתאאאם', בסגנון אבי קושניר על מנת להיחלץ מבושתי, הסטודנט שלימני פולט – "יש בהם רוע"! מיד אחריו סטודנטית נוספת אומרת "הם מלאים בעצמם, הם עדיין חושבים שהם שולטים בעולם", המרצה למשפט השוואתי בדיני זכויות יוצרים מוסיף: "הם גזענים!" וכך, לשמחתי הרבה, ירקנו כולנו, זה אחר זה, לתוך הבאר ממנה אנחנו שותים (בעיקר בירה) ולכלכנו ללא רחם על האומה האנגלית ועל יושביה.

אני יודע שלמי שקורא את זה וחושב על הביטלס, יו גרנט, מונטי פייטון או שייקספיר הרפש שהשלכנו באנגלים נשמע לא מוצדק, אבל ניסיון החיים מלמד שאנגלים מסתדרים כמעט בעיקר רק עם כלבים (תשאלו את הדסי), ועד שלא תיבחנו באנגלית מדוברת מול בוחן אנגלי שחצן ששואל אותך: "איזה חוק אנגלי טוב היית מיישם במדינתך"? ואת התשובה השנונה: "החוקים של ניוטון" הוא מסרב לקבל ורושם לך בגיליון הערכה speaking ability – 6, לא תבינו על מה אני מדבר.

בכל מקרה, אחרי אותו הערב, חשבתי שמגיע לאנגלים צ'אנס נוסף. עלי לדעת עליהם יותר, להבין מיהם, למה הם כל-כך קשים, מה עיצב אותם כאומה? ומדוע היה כל-כך חשוב לסבא לזרוק אותם מהארץ?

היכן אתחיל את מחקרי אם לא בפרלמנט האנגלי. חיש מהר נרשמתי לסיור סטודנטים בפרלמנט. הדסי לא הצטרפה אליי כי בכל זאת מישהו צריך לעבוד ולממן את חיי המותרות שלי.

הבהרה! המשך הפוסט עשוי להראות כמו מדריך תיירים. אין בכוונתי לגזול מפרנסתם של Lonely planet ומי שמסתמכך על תוכן שורות אלו בעת סיורו בפרלמנט האנגלי צפוי ללכת לאיבוד מיד בהתחלה. הכוונה היא להשקיע בתרבות של קוראי הבלוג, כי כידוע "אם אין קמח, אין עוגה", ו"דרך ארץ קדמה לכביש 6".

המסורת הפרלמנטרית האנגלית מתחילה אי-שם במגנא כרטא – היות ואני מאבד אתכם – אנא הסתכלו בלינק הבא שישלים לכם 900 שנה בשלוש דקות:

http://www.parliament.uk/education/online-resources/parliament-explained/houses-of-history/

מה שבעצם רציתי לספר לכם זה על מספר מסורות שהשתרשו בפרלמנט והאנגלים מסיבות השמורות עימם החליטו לשמר אותן.

פתיחת מושב הפרלמנט על-ידי המלכה:

לאנגלים מוסד שלטוני נוסף, בית המלוכה. למלכים האנגלים מערכת יחסים מורכבת עם הפרלמנט. מערכת היחסים הזו ידעה ups and downs כאשר אחד מרגעי השפל ארעו בשנת 1642, עת חמישה חברי פרלמנט כתבו למלך צ'ארלס ה-I מכתב זועם על גובה המיסים והסמכויות שהוא הרחיב לעצמו.

המלך שכנראה אהב רק מכתבי תמיכה, לקח עמו 200 חיילים וקפץ לביקור אורח בפרלמנט. צ'ארלי (זהו, שברתי איתו דיסטנס, לא עוד 'הוד מעלתו' וכאלה) התייצב במרכז הפרלמנט ודרש מיו"ר הפרלמנט ה-speaker לקבל את שמות חמשת החברים הסוררים.

דובר הפרלמנט מר ווילאם לנט'הול השיב למלך בפשטות ובאצילות ש'אין לי עיניים לראות או לשון לדבר מעבר למה שהפרלמנט הסמיך אותי לעשות'. ההמשך היה פחות אצילי. לונדון התחלקה למחנות – הפרלמנטרים נגד המלוכנים, מלחמת האזרחים האנגלית החלה, ובסוף המלך ויתר על כסאו ועל ראשו. הציור של המלך וחייליו בפרלמנט דורשים מלנט'הול למסור את חמשת חברי הפרלמנט מונצח על קיר הפרלמנט עוד היום.

מי אמר שתמונה שווה אלף מילים, כאילו שאפשר היה להבין את כל זה מהתמונה

אחרי ששכחו המהומות והפרלמט האנגלי וכאן הכוונה היא ל- House of Commons הושיב את יורש המלך חזרה על כסאו (צ'ארלס ה-II), השתרשה בפרלמנט המסורת הבאה – מידי אפריל, כאשר המלך, או המלכה בימינו, מעוניינים לפתוח את מושב הפרלמנט עליהם לעשות כדלקמן:

ראשית, עליהם להכניס לארמון בקינגהאם פאלאס חבר פרלמנט אשר ישמש כבן ערובה! חבר הפרלמנט לא יורשה לעזוב את הארמון עד אשר המלכה תשוב בביטחה לארמונה, זהו ההסדר המבטיח שהמלכה לא תפלוש עוד לפרלמנט ושהפרלמנט לא יערוף את ראשה.

שנית, מאחר ומאז כניסתו של צ'ארלס ה-I ל-House of Commons אסור לאף מלך אנגלי לדרוך בתוך אולם בית הנבחרים, מרגע הגעת המלכה לפרלמנט עליה להיכנס תוך שהיא צועדת על-גבי שטיח כחול (מסתבר שאדום זה מה זה ימי-הבניים) ישירות ל-House of Lords.

אחרי שהמלכה עשתה מספיק מינגלינג עם חבריה הלורדים והיא מעוניינת סופסוף לפתוח את דיוני הפרלמנט עליה לפנות ל- Lord Great Chamberlain (הלורד השישי הכי מכובד באנגליה ואם תרצו – השרת של הארמון) ולדרוש ממנו לקרוא ולהביא אליה את חברי הפרלמנט. 

הפקודה מתגלגלת מהלורד ל- Gentleman Usher of the Black Rod (סוג של רץ קנקן על מדי א' עם מלא חפתים) אשר חוצה בצעדים קלים את המסדרון המפריד בין בית הלורדים ל-House of Commons ומיד עם הגיעו לדלת הפתוחה של הפרלמנט, נטרקת הדלת בפניו. הבלק רוד שמכיר את התפקיד שלו בעל-פה, לא נעלב. הוא דופק על הדלת שלוש פעמים בדיוק, בשלב זה פותחים חברי הפרלמנט את חרך הדלת ושואלים "מה אדוני רוצה?" הבלק רוד משיב להם: "המלכה רוצה לראות אתכם מיד!".

חברי הפרלמנט לא ממהרים, על-פי המסורת הם מכניסים ידיהם לכיסים, קמים לאט ממושבם והולכים בקצב של אנגלי טיפוסי לדלת בית הלורדים, משם הם יוכלו להציץ במלכה ולשמוע מה יש לגב' הזקנה לומר להם. לנאומה של המלכה הם לא מאזינים, הם עוסקים בשיחות חולין ביניהם בענייני דיומא וכך מסתיים הטקס.

למי שלא מכיר את המסורת הזו זה ישמע מטופש וגס אבל כך האנגלים מעבירים מסר למלכתם: 'את אולי המלכה, אבל מדינה זו נשלטת בידי המוני העם ונבחריהם'.

בית הלורדים, במרכז המלכה, בצדדים הלורדים הקשישים ונציגי הכנסיה המנומנמים

שיטת ההצבעה

שיטת ההצבעה בפרלמנט האנגלי לא השתנתה כבר 900 שנה. האנגלים מצביעים ברגליים. כאשר נושא חשוב או זניח עולה להצבעה, מצלצלים הפעמונים בכל רחבי הפרלמנט והפאבים הסמוכים, כדי שחברי הפרלמנט ימהרו ויגיעו להצביע (יש להם 8 דקות להתייצב).

אגב, שאלתי את המדריך בסיור (עוזר פרלמנטרי של לורד בין 95 שמסרב למות ולפנות את כסאו), איך חברי הפרלמנט היושבים הפאב יודעים על מה הם מצביעים והאם זה חכם ששיכורים יצביעו על עתיד האומה?

הוא גיחך וסיפר לי את הסיפור הידוע על צ'רצ'יל וחברת הפרלמט מיס ברדוק אשר העיזה להעיר למנהיג על היותו שיכור:

“'You are drunk Sir Winston, you are disgustingly drunk. 'Yes, Mrs. Braddock, I am drunk. But you, Mrs. Braddock are ugly, and disgustingly fat. But, tomorrow morning, I, Winston Churchill will be sober.”

(מיס ברדוק: "אתה שיכור סיר ווינסטון ואתה שיכור באופן מגעיל." צ'רצ'יל: "כן, מיס ברדוק, אני שיכור ואת שמנה, שמנה באופן מגעיל. אבל מחר, אני ווינסטון צ'רצ'יל אהיה פיכח"). אכן מלא קלאס וצ'ארם אנגלי.

בחזרה לענייננו, האנגלים לא מצביעים "בעד ונגד" הם מצביעים Happy או Not Happy. התומכים בהצבעה מתייצבים במסדרון ה"שמחים", ואחרי שהפעמון מפסיק לצלצל, הם מסתדרים בטור ונכנסים זה אחר זה, בין שתי דלתות  עץ עבות הפתוחות למחצה, כך שבכל רגע נתון יכול להיכנס בעדן רק חבר פרלמנט אחד (הם לא כל כך רזים והשיכורים נכנסים בדלת!).

נציג קואליציה ונציג אופזיציה עומדים בשני צידי הדלתות וסופרים בקול רם את מספר הנכנסים. זה אומנם לא הייטק, אבל לפחות בשיטה הזאת חבר הכנסת יחיאל חזן, אבי שיטת ההצבעות הכפולות, לא היה מנסה לגנוב פאנלים אלקטרונים של הצבעה ממחסן הכנסת...

ודבר אחרון, בוודאי תהיתם (אני יודע שלא תהיתם באמת) מדוע דיוויד קמרון יושב או עומד בפרלמנט כאילו תקוע לו משהו בתחת. אגב, אין לי הוכחות שלא תקוע לו כלום, אבל יש הסבר לכפיפה קדימה.

תקוע, או לא תקוע? זוהי השאלה

על רצפת הפרלמנט משורטט קו אדום התוכם את החדר משני צידיו (גם בצד הקואליציה וגם בצד האופזיציה) באופן זה מבטיחים האנגלים שבמהלך דיון פוליטי לא יחצו "קווים אדומים" ושהאופוזיציה לא תיכנס בקואליציה ולהיפך. כך נאלץ מר קמרון לשבת על כסאו, תוך שהוא כפוף קדימה כדי לראות את רשימותיו, בעוד רגליו משוכות לאחור כדי לא לחצות את הקו האדום. כאן יש השוואה בלתי נמנעת לאנסטסיה מיכאלי, אבל נראה לי שאם היא היתה נדרשת, היא היתה חופרת מנהרה מתחת לבלטות כדי להיכנס במג'אדלה, ושום קו אדום לא היה מפריע לה.

הסיור בפרלנט היה מרתק, יש עוד עשרת סיפורים משעשעים, אך קצרה היריעה מלהרחיב, כשתבואו לביקור אשמח להדריך אתכם במסדרונות הפרלמנט (חסכון מרשים של 15 פאונד), אם תרצו לנוח מהשופינג או מהפאבים. האנגלים עדיין מוזרים בענייננו ובשבוע הבא (בלי נדר) נשתף אתכם בהתרשמיותיה של הדסי מהאנגלים וכלביהם.

עד אז, היו שלום ושמרו על קשר.

נ.ב. אנחנו עוברים דירה. מצאנו דירה 'בקריות של לונדון' פרטים בקרוב.