Weird little creatures

They are weird little creatures" "

כך אחות טיפת חלב שהגיעה אלינו הביתה לביקורת שגרתית כשבועיים לאחר הלידה תיארה תינוקות.

כן, זו אותה אחת שההורים של הדסי חשבו שהיא עובדת סוציאלית שנשלחה על-ידי הרשויות להחרים להם את הנכד. "בישראל לא היו עושים לכם את זה".

טוב האמת שבהתחלה לא כל-כך הבנו מה מוזר ביצור קטן שצועק עליך כל שלוש שעות למשך שלוש שעות, אבל השבועות האחרונים בהחלט הבהירו את דבריה. להלן חלק מחווית ההורות בחודשיים הראשונים.

אמש ב-0:00 קווו-קווו-רי-קוו!!! קווו-קווו-רי-קוו!!

השעון המעורר המעצבן של הדסי בווליום מקסימלי צורח בחדר השינה, מקפיץ אותי מהמיטה במהירות ומעלה לי שני בייגלה סלמון שניסו להתעכל בקיבתי מזה שעתיים חזרה לאזור הגרון. אני בולע רוק מנסה להחזיר דברים למקומם, רואה את אלונצ'יק במוזס-באסקט שלו ער לחלוטין עם חיוך על השפתיים – "מה כיוונת שעון בשבילי? באמת לא היית צריך..." הלשון שלו כבר עושה תנועות עגולות מחוץ לפה כמו אומרת-

"בקבוק-ציצי-בקבוק-ציצי-בקבוק-ציצי-בקבוק-ציצי, רק תביאו משהו לפני שאני מתחיל לצרוח לכם פה  ולעשות בושות."

מבט חצי ימינה מגלה את הדסי מתעוררת לאיטה ומזכיר לי שלפני שעתיים חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לכוון שעון לשתיים עשרה, לתת לאלונצ'יק אנטיביוטיקה וארוחת לילה אחרי שנמדוד לו חום (הצטנן המסכן וקיבל נזלת וכו'). מישהי משום מה עדיין לוקחת אותי ברצינות.

אני מעודד את עצמי בראש, "אוקיי, שתיי דקות והחלק שלך יסתיים, רק להחזיק לחמוד את הרגליים, הדסי תמדוד לו חום, הוא יתעצבן, היא תרגע ואתה תחזור לישון! ארוחת לילה, גרעפס ולהרדים אותו זה כבר בעיה שלה לחלוטין, אין רגשות אשם, עוד חמש שעות אתה קם לעבודה ואתה צריך להיות בפוקוס".

אני מרים את אלונצ'יק הוא עדיין שקט, השקט שלפני הסערה. אני מניח אותו בפינת ההחתלה ומתחיל להפשיט אותו משלוש שכבות הבגדים. במיומנות של הצוות הטכני של שומאכר, הדסי כבר מווזלנת מדחום. עוד רגע ונמדוד לו חום, ננצל ממש את שניות האחרונות של העפיצות שלו, זה קל ממש כמו לגנוב סוכריה מתינוק. אני מוריד את החיתול ושומע רעש מפתיע של נאד קטן. אוקיי זה היה ללא ספק "יוסוף" קטן ובלתי מזיק, אין צורך להיכנס לפאניקה זה נובע משינוי התנוחות שעשיתי לו בין חדר השינה המוזס ופינת ההחתלה, זה לא מעיד על כלום, נמשיך לפי תוכנית.

אני עושה להדסי את המבט של "go for it הכל בסדר, הכל בשליטה".

הדסי מחזירה לי מבט של- "אני הרוגה מעייפות העיניים שלי חצי עצומות, עוד שניה אתה בורח לישון חזרה משאיר אותי עם הצרחן הקטן, אז עזוב אותי באמש'ך" 

והנה המדחום נטחב למקום המוצנע.

אחרי ה"יוסוף" מגיע תורו של "איברהים". בעוד המדחום בפנים אלוני מפריח נאד שלא היה מבייש נהג משאית אחרי אינגליש ברייקפסט. בעוד אני מתרשם מהיכולות הצפונות בחמודון הקטן, הדסי צועקת "שיט"!

לא יכולתי לנסח זאת מדוייק יותר, אלוני כבר יורה עכשיו לכל הכיוונים. הדסי חוטפת, פינת ההחתלה חוטפת, השטיח, הקיר הסמוך, פח החיתולים הכל מתנמר לי (מלשון נמר) לנגד העיניים. שיט!!! עכשיו תורי, אלוני מתחיל לצרוח ואני מקלל תוך שאני משתדל לא לערב הורים... גם הלילה לא ישנים כאן.

Did I do that?!

סינדרום התינוק הגונח

4:00 לפנות בוקר רעש של גניחות. לא, לא מה שאתם חושבים.

אנחנו מתעוררים הזויים ומופתעים מסתכלים לשמאלנו למוזס באסקט אלוני גונח!

אני אומר להדסי תוך כדי חצי שינה "אני חושב שהתינוק יולד!" הדסי שכבר מורגלת בדברים סרי טעם שאני אומר תוך כדי שינה וגם כשאני ער, מתעלמת בהפגנתיות וגולשת החוצה מהמיטה לגלישה מהירה באינטרנט.

היא חוזרת מקץ דקה- 

"זה נקרא Grunting Baby Syndrome זה נורמאלי, זה יימשך כמה שעות שהוא יחרבן."

מה נורמאלי בזה? אני חושב לעצמי, התעטשות זה נורמאלי, לפלוט זה נורמאלי. מה נורמאלי בזה שהתינוק שלי גונח?!?  

במקרים כאלו הפתרון המהיר על מנת להירגע הוא לעבור "להורות השוואתית מגששת". לברי המזל בינינו שטרם התנסו בהפעלת השיטה, ארגיע מיד ואסביר, שהורות השוואתית מגששת היא מאוד פשוטה להפעלה, פשוט מתקשרים להורים טריים אחרים ואגב התעניינות במר גורלם, משחילים לשיחה את הסוגיה המטרידה. כאן התקווה היא לקבל תגובה חיובית, קרי "זה בסדר זה קורה גם אצלנו". אם התגובה היא אכן חיובית, אפשר לדחות את שיחת הטלפון לסופר נני או לפרופ' קראסו בעוד כמה שנים, בינתיים זה נורמאלי...

ד"ר ג'קל ומיסטר הייד

יש כנראה שני אלונים, הם מתחלפים ביניהם מיד כשאני הולך לעבודה. יש את האלון שאני מכיר שהוא תינוק די נורמאלי (ככל שההורים שלו נורמאלים) כרגע הוא עסוק בללמוד להרים את החזה שלו מעל השמיכה כששמים אותו על הבטן, ומנסה להשתלט על הידיים של עצמו ולהבין איך מורטים לאבא שערות מהחזה ולמה זה טוב ציפורניים ומה אפשר לשרוט איתם.

ויש את האלון השני. עליו רק שמעתי בינתיים בשיחות טלפון די בהולות בסגנון "הוא בוכה בלי הפסקה כבר חמש שעות". "הוא מקיא בטירוף!" או לחלופין – "יש לך ילד גאון הוא מתהפך פה מהבטן לגב כמו בלונה-פארק".  

האמת, אני מאמין לכל מילה. קלטתי את התינוק שלי. הוא משחק אותה תינוק קטן וחמוד שהוא לידי אבל איך שאני יוצא מהבית הוא משתלט על הטלויזיה, נכנס לאמזון ומזמין לעצמו מוצצים, נכנס לחשבון הבנק במחשב ונותן הוראות קניה ומכירה של ניירות ערך. כשהוא פוחד שייתקשרו מהבנק ויבקשו לדבר עם אבא הוא מייד מתחזה לחולה, מקיא שלוש פעמים ולא מוכן לרדת מהידיים של אמא. אכן, מי שחושב "שחופשת לידה" יכולה לגרום קצת לאיבוד פרופורציות חי בסרט.

דיאטה משותפת –

אחרי תקופה ממושכת בה בטן עגולה ויפה היתה מקור לגאווה בביתנו, נגמר ההריון ומתחיל מוצאי ההריון.

הדבר המדהים הוא שבתקופת ההריון העלתי יותר משקל מהדסי (ארור ממציא ה-M&M's).

זה מכבר קראתי את מאמרו המעולה של אורן הוברמן בכלכליסט על מדוע רוב הדיאטות נכשלות.

ובכן, כמי שאוהב ללמוד מניסיונם של אחרים וגם לאכול טוב, קסם בעיני הרעיון שרישום כל דבר שאני מכניס לפה נחשב (על פי מחקרים) לכלי יעיל בדיאטה. בחריצות התחלתי ברישום- 

יום ראשון – 1. מעדן יוגורט שוקולד; 2. טוסט עם גבינת צ'דר; 3. "חטיף בריאות" (משהו מדגנים); 4. חריץ פשטידה; 5. מנה של טורטוליני עם ריקוטה ותרד ברוטב כתום; 6. שתי חתיכות שניצל;7. שני קלחי תירס; 8. קערת מוזלי עם בננה תפוח וכפית סוכר; 9. שני בסקוויטים וכוס קפה.

הדסי נכנסת לחדר – "אתה עושה רשימת קניות שבועית לטסקו – מצויין! אזלו לאלוני החיתולים תרשום".

אני מביט ברשימה בייאוש – מתי מגיע שהשלב שהרישום יוצר רגשות אשם וגורם להפחית מהכמויות??  

המסקנה מחקר שעשיתי מראה שאוכל זה טעים ולרזות זה קשה.

לסיום – נאחל לכולכם שנת שלום בריאות והצלחה. שנת חברות ואהבה לכולם.

נשיקות מאיתנו.